ע"א 48/75

תקציר

בפסק דין זה, בנק וחברת בת שלו היו מעורבים בסכסוך עם חברת בנייה ומנהלה, שהוא במקרה גם אחד מבעלי המניות שלה. לחברה ולמנהלה היו יתרות חיוב בבנק, אותן הציעו להסדיר באמצעות מכירת נכסים לחברה הבת. מספר הסכמים נערכו בין הצדדים ביום 17.11.1967, במטרה לסלק את החובות המגיעים לבנק. עם זאת, החברה הבת שילמה פחות מהסכום המוסכם, מה שהוביל למחלוקת על גורל הסכום שלא שולם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת חברת הבנייה וגרם לבנק ולחברת הבת שלו להגיש ערעור. בית המשפט העליון, בפסק דינו, הדגיש כי רישומים שגויים בספרים של הבנק היטיבו עם המשיבים, ויצרו ניסיון להתעשרות שלא כדין. הנושא המרכזי היה פרשנותו של מכתב הוראות בלתי חוזר, אשר בית המשפט סבר כי מהווה העברה סופית של החוב בהסכמת כל הצדדים. מכתב זה הטיל את יתרת החוב של חברת הבנייה לבנק, והחליף הן את הנושה (החברה) והן את החייב (חברת הבת). העובדה שחברת הבת לא שילמה את מלוא הסכום שהוסכם עליה אינה רלוונטית, שכן הבנק לא חלק על קבלת היתרה המגיעה לו. בית המשפט גם דחה את הרעיון של העברת חוב חלקית, שעלולה לחשוף את חברת הבת לתביעות מרובות, שכן חברת הבת הסכימה להסדר. יתר על כן, בית המשפט העליון הדגיש כי על הבנקים לנהל רישומים מדויקים של פעולות, וציין את ההשלכות של רישומים שגויים של הבנק במקרה זה. למרות זאת, הערעור התקבל, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל. המשיבים חויבו לשלם במשותף את הוצאות המשפט של הבנק וחברת הבת שלו. פסק הדין ניתן ביום 25.2.1977 והעתק ממנו הועבר לעיון נוסף אצל המפקח על הבנקים.