רע"א 6534/14

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשתו של חייל משוחרר ישראלי להגדלת קצבת הנכות מהמדינה. המבקש, שסבל מתסמונת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) שהוכרה על ידי המדינה כתוצאה משירותו הצבאי, ביקש לקשור בין אבחנות הסוכרת והסכיזופרניה שלו לאחר מכן לבין ה-PTSD שלו, ובכך לזכות אותו בפיצוי נכות גבוה יותר. עם זאת, הוועדה הרפואית העליונה לעררים דחתה את תביעתו לאחר דיונים רבים, בנימוק שאין קשר סיבתי בין PTSD לבין מחלות אחרות. לאחר מכן ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שגם הוא דחה את תביעתו, מה שהוביל אותו להגיש בקשה לחופשה כדי לערער לערכאה גבוהה יותר. פסק הדין הנדון הוא דחיית בקשת רשות הערעור של בית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט העליון. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת ח' וינבאום-וולצקי, מבוסס על ההבנה כי קביעת קשר סיבתי בין מצבים רפואיים שונים היא סוגיה רפואית ולא משפטית. משכך, בית המשפט אינו יכול להתערב במקרה זה, מה גם שהוועדות הרפואיות כבר דנו לעומק בעניינו של המבקש. השופטת וינבאום-וולצקי מדגישה כי תפקידם של בתי המשפט מוגבל לנקודות משפטיות בלבד, כאמור בחוק הנכות, וכי יש לכבד את הגבול בין התחום הרפואי לתחום המשפטי, הגם שהוא לעתים מטושטש. מאחר שמדובר במקרה זה בגלגול שלישי של ניסיונו של המבקש להוכיח קשר סיבתי, והוועדות הרפואיות כבר קיימו דיונים נרחבים, מחליט השופט לדחות את בקשת רשות הערעור, למרות האהדה למצבו של המבקש. החלטה זו מחזקת את עצמאותן של הוועדות הרפואיות ואת סמכותן בקביעת תביעות נכות, ומטילה את הנטל על המבקשים לספק ראיות קונקרטיות לקשר סיבתי. השופט מתייחס גם להיבטים הפרוצדורליים, ומציין כי מענה לעמדת הוועדה לפני החלטתה עלול לפגוע ביעילות הוועדות הרפואיות. תחת זאת, השיטה הדו-שכבתית הנוכחית, עם אפשרות ערעור לבית המשפט המחוזי, נחשבת להגנה פרוצדורלית מספקת. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר נותרת על כנה.