ת"א 61396-12-17

תקציר

התובעת, חברה שניהלה חנות למכירת מוצרים בקרבת ים המלח, תבעה את הנתבעים על מאזן התשלומים על שטר חוב. הפתק היה קשור להסכם זיכיון המאפשר לנתבעים להפעיל את החנות ולרכוש את מוצרי התובעת. התובע תבע סך של 1,023,758 ₪, הכוללים חוב בסך 883,758 ₪ ופיצוי מוסכם בסך 140,000 ₪. הנתבעים טענו כי הם זכאים לניכויים שונים, ביניהם 650,000 ₪ לפי הסכם פשרה, 229,283 ₪ בגין הפרשי מחירים, ושווי סחורות וציוד שנתפסו שלא כדין על ידי התובעת, בסך כולל של 2,365,117 ₪. בית המשפט מצא כי תביעת התובע כנגד הנתבעת מס' 2 אינה תקפה, שכן הם לא היו צד לשטר החוב או להסכמים רלוונטיים כלשהם. בטענה העיקרית קיבל בית המשפט כי הצדדים קשרו בין חוב דמי השכירות לבין חוב הסחורה, ומאחר שחוב דמי השכירות הוסדר, זכאים הנתבעים לזיכוי בסך 650,000 ₪. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הנתבעים להפרשי מחירים, וקבע כי לא הובאו ראיות מספיקות כדי לתמוך בה. באשר לטובין ולציוד שנתפסו, קבע בית המשפט כי מאחר שהתובעת שינתה את עמדתה בשאלה האם מדובר במשלוח, מוטל עליה הנטל להוכיח את זכותה לתפוס את הטובין. מאחר ששני הצדדים הפרו לכאורה את הסכם הפשרה, בית המשפט לא הכריע בסוגיה זו כדי להימנע מפגיעה בזכויות מי מהצדדים, במיוחד כאשר מתנהל ביניהם הליך. בסופו של דבר הורה בית המשפט לנתבעת מס' 1 לשלם 51,730 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התביעה ועד לתשלום. התובעת הייתה זכאית להחזיק ולהשליך את הטובין המפורטים בפסק הדין כראות עיניה. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו, וניתן יהיה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.