ע"א 483/60

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בין שני בעלי שוק סמוכים, עמרני ולוי, על מעבר צר המחבר בין השווקים שלהם. עמרני תבע את לוי ואת דייריו וביקש לשלול מהם את זכות השימוש במעבר. בית משפט השלום נעתר לבקשתו של עמרני לצו מניעה, אך בית המשפט המחוזי הפך אותה בקובעו כי דייריו של לוי מוגנים על ידי חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955. גם עמרני וגם לוי ערערו לבית המשפט העליון. השופט כהן, במתן פסק הדין, קבע כי חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955, אינו ישים במקרה זה משום שאין יחסי שכירות המקנים חזקה בלעדית. ההסכם בין עמרני ללוי לא היה חוזה חכירה אלא רק מתן סמכות לעבור בקרקע. יתר על כן, הגדרת דמי שכירות במג'לה אינה חלה על חוק הגנת הדייר. עוד קבע בית המשפט כי שוכריו של לוי אינם יכולים לטעון לזכויות גדולות יותר מאלה שהיו ללוי עצמו וכי הגנת חוק הגנת הדייר אינה חלה עליהם. השופט כהן קיבל את ערעורו של עמרני, החזיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום ודחה את הערעור שכנגד. עם זאת, השופט בחר שלא להחזיר את התיק לבית משפט השלום בשל ההתדיינות הממושכת והחמצת הזדמנויות מצד הצדדים לתקן את כתבי הטענות שלהם. החלטת בית משפט השלום, שנעתר לבקשת עמרני לצו מניעה, התקבלה, והמשיבים חויבו לשלם לעמרני הוצאות הן בבית המשפט העליון והן בבית המשפט המחוזי, בסך 500 לירות.