ע"פ 27/76

תקציר

הכרעת הדין דנה במקרה של חבלה חמורה במזיד לפי סעיף 235(א) לפקודת החוק הפלילי, בו מערער המערער, שהורשע בבית המשפט המחוזי, על ההרשעה, ולחילופין על חומרת העונש. המתלוננת, שהייתה אשתו של המערער באותה עת, סבלה מכוויות קשות לאחר ריב עם המערער ואושפזה בבית החולים. בית המשפט המחוזי האמין לעדותה של האישה, לפיה המערער השליך לעברה מנורת נפט דולקת וגרם לה לכוויות. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי סנגורו של המערער הייתה כי עדותה של האישה אינה אמינה, שכן יש בה סתירות וטעויות המטילות ספק במהימנותה. ואכן, האישה מסרה שתי הודעות במשטרה שסתרו זו את זו ואת עדותה בבית המשפט. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי רק סתירה אחת הייתה משמעותית, בנוגע להימצאותם של אנשים נוספים בחדר בעת האירוע, ושאר הסתירות היו חסרות משמעות או בעלות הסברים סבירים. עוד טענה ההגנה כי בית המשפט המחוזי הפחיד את עדי התביעה ואיים עליהם בעונשים כבדים, מה שהוביל אותם לשנות את הודעותיהם. בית המשפט העליון הסכים כי האופן שבו חקר בית המשפט המחוזי את העדים אינו ראוי, שכן הוא לא הדגיש את חובת העדים להעיד אמת למרות הסיכון לאחריות פלילית בגין אמירות סותרות. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי אין בכך כדי להשפיע על תוצאות התיק, שכן עדויות העדים ממילא אינן אמינות ונוטות לטובת המערער. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא טעם בטענה כי חקירתו הפעילה של אחד מעדי ההגנה על ידי בית המשפט המחוזי גרמה לו להעיד נגד האינטרסים של המערער. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את הערעור על ההרשעה, וקבע כי עדותה של האישה אמינה ונתמכת בעובדות, בעוד שהעדויות האחרות היו מוטלות בספק. באשר לעונש, קבע בית המשפט כי שמונה שנות המאסר הן מידתיות לחומרת העבירה, ולכן אישר גם אותו. השופט לנדוי חלק על כך, וטען כי יש לבטל את ההרשעה בשל פגמים שנפלו בעדות והתנהלותו הבלתי תקינה של בית המשפט המחוזי במהלך חקירת העדים.