ע"א 26767-12-14

תקציר

מטרתו של חוק איסור לשון הרע היא לאזן בין ההתנגשות בין הזכות לחופש הביטוי והפרסום לבין הזכות לכבוד האדם ולשם הטוב. החוק אינו מתעדף זכות אחת על פני האחרת וקובע נקודות איזון שונות ביניהן. במקרה דנן, דחה בית המשפט את ערעורו של המערער על החלטת בית משפט קמא, אשר קבע כי הדברים שפורסמו על ידו מהווים לשון הרע וכי העירייה, בהיותה רשות ציבורית, זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק. הצדדים נחלקו בשאלה האם תאגיד, ובפרט רשות ציבורית, יכול לתבוע פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, והאם הוא יכול לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט פסק לטובת העירייה, וקבע כי חוק איסור לשון הרע כולל בתוכו תאגידים וכי תאגיד יכול לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק, אם כי היקף הנזק יילקח בחשבון בעת קביעת סכום הפיצוי. בית המשפט דחה גם את טענות המערער כי העירייה נוהגת "לתפור" מכרזים וכי יש להגן על פרסומו שכן מדובר בהבעת דעה שנעשתה בתום לב. בית המשפט הדגיש כי הפרסום יצר רושם של קביעת עובדות מוכחות ולא חוות דעת וכי המערער לא נקט בזהירות העיתונאית המתבקשת. לבסוף, אישר בית המשפט קמא את החלטת בית משפט קמא בעניין גובה הפיצוי, דחה את הערעור והורה למערערת לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין.