עב"ל 17476-05-15

תקציר

ערעור זה מתייחס לתביעתו של המערער כנגד המוסד לביטוח לאומי וקופת שירותי בריאות כללית (הקופה) בגין שירותי סיעוד בעקבות תאונת עבודה בשנת 2001 שהותירה אותו נכה לצמיתות. המערער מקבל גמלת פגיעה בעבודה וקצבה מיוחדת מהמוסד לביטוח לאומי, וכן קצבת סיעוד רפואי מהקרן. בהחלטה קודמת של בית המשפט נקבע ניכוי של 1,780,296 ₪ מפיצויי הנזיקין של המערער, עד לתוצאות ערעור על סירוב הקרן לשאת בהוצאות הסיוע לו. בהמשך קבע בית המשפט העליון כי יש לנכות סכום זה מהפיצוי, שכן הקרן הסכימה להשתתף בטיפול הסיעודי של המערערת. עם זאת, טען המערער כי בהמשך החליטה הקרן, מבלי ליידע אותו, לצמצם את היקף השתתפותם ל-4 שעות ביום. הוא טען כי הפרשנות הנכונה של חוק הביטוח הלאומי כוללת צרכים סיעודיים אישיים וכי בשל מצבו הרפואי הוא זכאי ל-8 שעות סיעוד ביום. לחילופין, ציין כי המצג של המכון והקרן בפני בתי המשפט בנוגע להיקף הטיפול הסיעודי שיקבל צריך למנוע מהם לצמצם טיפול זה ל-4 שעות. הקרן, לעומת זאת, טענה כי שילמה למערער יותר ממה שהיה זכאי לו וכי אין להמשיך בתשלום היתר. בית הדין האזורי קיבל את בקשת הקרן לדחות את התביעה, והוביל את המערערת לערער לבית הדין לעבודה. בית הדין לעבודה קבע כי בסמכותו לדון בתביעה בדבר זכויותיו של המערער לפי חוק הביטוח הלאומי, אך לא ביתר עילות התביעה הנוגעות לייצוג שהציגו המכון והקרן בהליכים קודמים בבית המשפט. בית הדין לעבודה דחה את הערעור בעניין עילת התביעה שבסמכותו, שכן המערערת לא העלתה כל טענה בעניין זה בשלב הערעור. יתר עילות התביעה נדחו בשל היעדר סמכות עניינית. בית הדין בחר שלא להעביר את תביעת המערערת לבית הדין המוסמך, שכן היא טעונה תיקון, וכללה עילות תביעה שבסמכותו של בית הדין לעבודה. לפיכך, הערעור נדחה במלואו, מבלי שבית המשפט הביע דעה לגופו של עניין.