סע"ש 47633-02-19

תקציר

התובע, בעל שליטה ומנכ"ל, תבע מהחברה זכויות עובדים בעקבות סיום העסקתו. הנתבעים טענו כי זכויותיה של התובעת על פי דיני העבודה נזקפו כחלק מהסכם מסחרי מקיף המסדיר את מערכת היחסים העתידית בין הצדדים. בית הדין הסכים עם הנתבעים, וקבע כי התובעת הבחינה בהסכם בין תשלומים כעובדת לבין תשלומים הנובעים מהקשר המסחרי וכי הצדדים התכוונו לקזז את התשלומים המפורטים בהסכם כנגד זכויות העבודה של התובעת. עוד קבע בית המשפט כי התנהלות התובע והוראות ההסכם מצביעות על מודעותו לקיזוז זה. כמו כן, בית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שהתקשרו בחוזה להעברת פעילות החברה לצד שלישי, פרודוור וכי התנהלות זו פגעה בזכויותיו כשכיר. לפיכך, תביעתו לתשלומים נוספים על בסיס טענה זו נדחתה. בית הדין דחה גם את טענת התובע כי לא ויתר על זכויותיו בעבודה, וקבע כי היה מודע למשמעותו של סעיף הוויתור בהסכם המסחרי. עם זאת, בית המשפט פסק לתובעת תשלום עבור ימי חופשה וימי הבראה שלא נוצלו, שכן זכויות אלה לא פורטו בהסכם המסחרי. עוד ביקשה התובעת להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל על שני נתבעים אחריות אישית לחובות החברה. בית המשפט דחה טענה זו, שכן לא מצא כל הוכחה להתעמרות או להתנהגות בלתי הוגנת מצד הנתבעים כלפי התובע. בנוסף, נדחתה גם התביעה הנגדית שהגישה החברה, בטענה להפרת חוזה על ידי התובע, מאחר שהחברה לא הביאה ראיות לביסוס טענותיה. כתוצאה מכך, חויבה החברה לשלם לתובע הוצאות משפט, ואילו התובע חויב לשלם הוצאות משפט לשני הנתבעים הבודדים.