ר"ע 357/84

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מפרש את סעיף 56 לחוק העונשין, שעניינו הארכת תקופת המבחן למי שהורשע בעבירה תוך ריצוי מאסר על תנאי. על פי פסק הדין, סעיף 56 קובע שני תנאים שצריכים להתקיים על מנת שבית משפט יאריך את תקופת המבחן: ראשית, אסור לבית המשפט להטיל עונש מאסר, ושנית, על ההרשעה להיות בגין עבירה אחת נוספת. בית המשפט הדגיש את פרשנותו המילולית של החוק, בקובעו כי הביטוי "הרשעה ראשונה בעבירה אחרת" מתייחס בדיוק לעבירה אחת נוספת ותו לא. פסק הדין מבהיר כי עבירה נחשבת כעבירה אחת נוספת גם אם היא מפרה הוראות חוק מרובות או אם מדובר במעשה אחד שניתן לחלק טכנית למספר עבירות, כגון פריצה וגניבה במקום אחד. עם זאת, אם אדם מבצע מספר מעשים שונים, כגון שרשרת פריצות או חטיפת ארנקים מרובים במקומות שונים, הדבר יהווה מספר עבירות. פסק הדין מוסיף ודן בכוונה העומדת מאחורי החקיקה, ממנה עולה כי המחוקק ביקש להקל עם עבריינים בפעם הראשונה המבצעים עבירה אחת. בית המשפט מדגיש את חשיבות ההקפדה על לשונו הברורה של החוק, תוך הימנעות מפרשנות עמומה העלולה לערער את הוודאות ואת ההשפעה המרתיעה של החוק. פסק הדין נוגע גם בתפקידו של בית המשפט לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה כדי לקבוע האם הכשל היה אירוע חד פעמי או חלק מדפוס רחב יותר של התנהגות פלילית. במקרה הספציפי שלפנינו, קבע בית המשפט כי מעשיו של הנאשם מהווים ריבוי עבירות, דבר המונע את הארכת תקופת המבחן לפי סעיף 56. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור על החלטת הערכאה הנמוכה יותר.