ע"א 64/72

תקציר

פסק הדין הנדון מתמקד בפרשנותו של סעיף 24(א)(4) לחוק בית הדין לעבודה, המתווה את סמכותם הבלעדית של בתי הדין האזוריים לעבודה. סעיף זה מעניק סמכות שיפוט בלעדית לבתי הדין האזוריים לעבודה בתביעות בין עובדים לארגוני עובדים, הנוגעות באופן ספציפי לחברות או להיקף הפעילות של הארגון בענייני עבודה. הערעור בפני בית המשפט העליון מקורו בחבר בארגון העובדים המערער, אשר הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד חוקיותו של מס פוליטי המוטל על ידי הארגון. ארגון העובדים ביקש להעביר את התביעה לבית הדין האזורי לעבודה, תוך שהוא טוען לסמכותו הבלעדית לפי הסעיף האמור. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי התביעה חורגת מסמכותו של בית הדין לעבודה. בית המשפט פירש את הביטוי "מתייחס לחברות" בצמצום, ומשתמע ממנו כי התביעה צריכה להתייחס ישירות לחברה עצמה ולא רק לעניינים הקשורים אליה. יתר על כן, בית הדין הדגיש כי יש לפרש בקפדנות את סמכותם של בתי הדין המיוחדים, כגון בית הדין לעבודה, שכן היא מגבילה את סמכותם של בתי הדין הכלליים. כתוצאה מכך, המילים "בענייני עבודה" פורשו כחלות רק על חלקו השני של הסעיף, הנוגע לתחום הפעילות של הארגון. מאחר שהתביעה הנדונה לא נגעה לפעילות ארגון העובדים המערער בענייני עבודה, היא לא נפלה בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. השופט עציוני, בהסכמתו עם פרשנותו של השופט ברנזון, הדגיש את הצורך בפרשנות מצמצמת של פסקת השיפוט, וציין כי היה על המחוקק להרחיב במפורש את הסמכות כך שתכלול גם עניינים הקשורים לחברים, אם זו הייתה הכוונה. לפסק דין זה השלכות משמעותיות על הבנת היקף סמכותו של בית הדין לעבודה ועל פרשנות סעיפי הסמכות של בתי הדין המיוחדים בכלל.