רע"פ 47/92

תקציר

במקרה זה בחן בית המשפט העליון את תוקפו של צו הריסה מינהלי שהוצא מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, המתיר לרשויות התכנון המקומיות להרוס מבנים שהוקמו ללא היתר או בניגוד להיתרים קיימים. החוק קובע תנאים ספציפיים להוצאת צו הריסה, לרבות תצהירים של מהנדסים מוסמכים, ראיות לבנייה חלקית והוכחה לכך שהבניין אינו מאוכלס או אוכלס לאחרונה. המבקשים טענו כי מרגע שניתן צו הריסה, אם לא בוצע בתוך 30 יום, לא ניתן להוציאו מחדש לאותו בניין, בטענה כי מדובר בפעולה חד פעמית. עמדה זו נדחתה על ידי בתי המשפט קמא, והביאה לערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי מגבלת 30 הימים חלה על צווים פרטניים, ואינה מונעת הוצאת צו עוקב אם יחודשו כל הצעדים הפרוצדורליים, כמו תצהיר המהנדס והייעוץ המשפטי. בית המשפט הדגיש כי החוק מתיר צווים חדשים כל עוד מתקיימים שוב התנאים הסטטוטוריים. בית המשפט דחה גם טענות נוספות שהטילו ספק בתוקפו של הצו, לא מצא פגמים משפטיים, וסירב לאפשר ערעור נוסף. ההחלטה אישרה כי ניתן להוציא מחדש צווי הריסה מנהליים, תוך שמירה על תקינות הליכי האכיפה נגד בנייה בלתי מורשית.