ת"א 1787/06

תקציר

לתובע, יפת, ולאשתו זכויות בחלקת קרקע במושב עזריאל. אביו של יפת ז"ל, ששימש בעבר כרב המושב, קיבל רשות להשתמש בבית בחלקה בשנת 1953. לאחר מותו הורשתה אלמנתו להמשיך להתגורר שם. זכות המגורים הייתה שמורה לכל ימי חייה ואמו החורגת של יפת אפשרה ליפת ולמשפחתו להתגורר בבית באותה תקופה. עם זאת, בשנת 1991 הגיש המושב תביעה לפינויים, שנדחתה על ידי בית משפט השלום בשנת 1997 ואושרה על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 1999. לאחר מכן עתר יפת להצמדת הבית לרכושו שלו, ולפיצויים כספיים שונים מהמושב. בינתיים הגיש המושב תביעה נגדית להרחקתו של יפת מהבית. בית המשפט דחה את בקשתו של יפת לצרף את הבית לרכושו מכמה טעמים: הבית נועד לאנשי המקצוע של המושב, לא ניתן היה לבנות בית נוסף בשטחו של יפת, והעברת הבית תהיה בניגוד להחלטות המנהל האזרחי ומינהל מקרקעי ישראל. בנוסף, קבע בית המשפט כי ליפת אין זכות בבית מעבר לימי חייה של אמו החורגת, ולכן נעתר לבקשת המושב לפינוי יפת. למרות זאת, בית המשפט פסק ליפת – היורש היחיד של עיזבון אמו החורגת – פיצוי בסך 114,106 שקלים בגין אובדן ההנאה מהבית, משבע שנים לפני הגשת התביעה ועד לפטירת אמו החורגת. בית המשפט גם הורה למושב לשלם ליפת 3,439 שקל עבור חלק מהשיפוצים שביצע בבית, והתיר לקזז סכום זה מכל חוב שהיה לעיזבון אמו החורגת עם המושב, שהיה אמור להיבדק על ידי רואה חשבון. לבסוף הורה בית המשפט ליפת לשלם למושב 20,000 שקל הוצאות משפט ואגרות.