עב"ל 102/06

תקציר

פסק דין זה של בית הדין הארצי לעבודה בישראל עוסק בערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה בעניין הערכת קצבת נכות ששולמה באיחור למערער שנפגע בתאונת עבודה. ההטבות המדוברות היו קשורות לתאונת דרכים שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה שהתרחשה בדצמבר 1989. לאחר מאבק משפטי ממושך, נקבע בשנת 2004 כי למערער נגרמה נכות כתוצאה מהתאונה והיה על המכון לשלם לו תגמולים משנת 1995. הסוגיה שעמדה על הפרק הייתה האם יש להעריך את הקצבאות הללו לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה למדד, או לפי חוק הביטוח הלאומי. המערערת טענה כי יש להעריך את ההטבות על פי הראשונה, בעוד המכון סבר כי האחרונה חלה. בית הדין האזורי צידד במכון, והוביל את המערערת לערער לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין לעבודה דחה את הערעור וקבע כי יש להעריך את הגמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי, הקובע במפורש כי החוק לפסיקת ריבית אינו חל במקרים אלה. בית המשפט קבע כי החוק חל על כל המקרים של פיגור בתשלום הגמלה באופן אחיד וכי החלטה שיפוטית המכירה בזכאותו של מבוטח לגמלאות אינה משנה את מהות התשלום ל"חוב פסק דין". השופט עמירם רבינוביץ', יחד עם השופט שמואל צור ונציג העובדים יהודה יעיש, הדגישו כי חוק הביטוח הלאומי מפצה באופן ברור על פיגורים בתשלום בהצמדה בלבד וכי אופי התשלום נותר ללא שינוי. יעיש, נציג העובדים, התנגד וטען כי מסלול הייסורים שעבר המבוטח וההליך המשפטי הממושך מצדיקים תשלום ריבית על ההטבות. בדעת הרוב הודגש כי החוק אינו מבחין בין סיבות שונות לדחיית תשלומים וחל באופן אחיד בכל המקרים.