רע"א 50243-05-25

תקציר

בסדר גמור, הנה ניתוח משפטי מקיף בעברית, המבוסס על הנתונים שסיפקת בלבד, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **ניתוח משפטי: רע"א 50243-05-25 – הוספת ראיה בשלב הערעור** **מבוא** החלטה זו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (כבוד השופט אלכס שטיין), עוסקת בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה. בית המשפט המחוזי התיר למשיבה, מיכל טויטו, להגיש ראיה חדשה (חוות דעת מומחה בנוגע לאותנטיות חתימה על שיק) במסגרת ערעור שהוגש על ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום. פסק דין זה דחה את תביעתה של המשיבה לביצוע שטר בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת, אולגה צברי. **העיקרון המשפטי הכללי: הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור** העיקרון המשפטי המנחה בהליכי ערעור הוא שאין מקום להגשת ראיות חדשות. שלב הערעור אינו במה לבירור עובדתי מחודש, אלא נועד לבחינת החלטות בית המשפט קמא על בסיס הראיות שהוצגו בפניו. זאת, מתוך שמירה על סופיות הדיון, יעילות ההליך המשפטי, וההגינות כלפי הצדדים. **החריג: תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018** כבוד השופט שטיין, בהחלטתו, מתייחס כאמור לכלל זה ולחריג הקבוע בו, והוא תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018. תקנה זו קובעת כי בית המשפט שלערעור רשאי להתיר הגשת ראיה חדשה, אך רק **תחת שני תנאים מצטברים**: 1. **השפעה על תוצאת ההליך:** בית המשפט חייב להשתכנע כי הראיה החדשה עשויה להשפיע על תוצאות ההליך. 2. **אחד מהתנאים הבאים:** * **לא ניתן היה לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הדיונית במועד המתאים לכך.** תנאי זה נועד לאפשר הכנסת ראיות שלא היו זמינות לצדדים בשל נסיבות אובייקטיביות או כאלו שלא היו יכולים למוצאן למרות מאמץ סביר. * **הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין.** זהו התנאי הרלוונטי במקרה הנדון, והוא מהווה מנגנון חשוב למניעת תוצאות בלתי צודקות ומופרזות. **חידוש ודגש בפסיקה: "מקבילית כוחות" בין עיוות דין להצדקת אי-הגשה** כבוד השופט שטיין מדגיש (תוך הפניה לפסיקה קודמת, רע"א 985/24 אליהו נ' נציגות הבית המשותף ברח' צבי שץ 16-14) כי פרשנות תקנה 144(2), בנוגע לעיוות דין, אינה רק בחינת האם אי-הגשת הראיה תגרום לעיוות דין. אלא, על בית המשפט להתייחס גם לשאלה **מדוע הראיה הנוספת לא הוגשה בבית משפט קמא**. קיים "יחס של מקבילית כוחות" בין שני שיקולים אלו. כלומר, ככל שחומרת עיוות הדין הפוטנציאלי גבוהה יותר, כך תיתכן גמישות רבה יותר בהתייחסות לאי-הגשת הראיה בערכאה הראשונה, ולהיפך. **יישום במקרה הנדון** בית המשפט המחוזי, בהחלטתו, בחן את חוות דעת המומחה הנוגעת לאותנטיות החתימה על השיק. הוא השתכנע כי ראיה זו, **לפחות ברמה הלכאורית**, עשויה להשפיע על תוצאות ההליך. מכאן, הוא מצא הצדקה להתיר את הגשתה. למרות שהמשיבה לא הציגה סיבה מספקת לאי-הגשת הראיה בבית משפט קמא (לפחות כפי משתמע מהפסיקה), בית המשפט המחוזי איזן זאת בכך שהטיל עליה הוצאות כספיות, כפיצוי על מחדליה הדיוניים. איזון זה, הכולל התרת הראיה תוך השתת הוצאות, הוא ביטוי להפעלת שיקול דעת שיפוטי. **החלטת בית המשפט העליון – אי-התערבות בשיקול הדעת** כבוד השופט שטיין קבע כי בית המשפט המחוזי הפעיל את שיקול דעתו כהלכה. הוא לא מצא פגם מהותי בהחלטתו המצדיק התערבות שיפוטית במסגרת בקשת רשות ערעור. לפיכך, נדחתה בקשת רשות הערעור. **סיכום ומשמעות** החלטה זו מדגימה את האופן שבו בתי המשפט לערעורים נוהגים להתייחס לבקשות להגשת ראיות חדשות. בעוד שהכלל הוא סגירת הדלת לראיות חדשות בשלב הערעור, התקנות מאפשרות גמישות מסוימת במקרים חריגים, וזאת לשם מניעת עיוות דין ו/או כאשר הדבר מוצדק בנסיבות שלא היו בשליטת הצדדים. הדגש על "מקבילית הכוחות" בין שיקול עיוות הדין לבין הצדקת אי-הגשת הראיה בערכאה הראשונה, מהווה מודל חשוב לאיזון השיקולים הנדרשים. במקרה זה, בית המשפט המחוזי מצא את האיזון הראוי, ובית המשפט העליון אישר את החלטתו, תוך שהוא מביע אי-רצון להתערב בהפעלת שיקול דעת שיפוטי, כאשר לא נמצא פגם מהותי.