ע"פ 2648/18

תקציר

בפסק דין מקיף נדונו ערעורי המערערים בבחינה מפורטת בהתחשב בהוראות ותקדימים משפטיים שונים. המערערים טענו ללא הצלחה להחלת תניית "הגנה עצמית", שבית המשפט מצא אותה בלתי מבוססת, בקובעו כי מעשיהם היו בלתי סבירים וניתנים למניעה. הוכח כי היה להם די זמן להזעיק את כוחות הביטחון כדי למתן כל איום מיידי במקום לנקוט באלימות. טענות המערערים בדבר תגובה אלימה הכרחית נחלשו עוד יותר נוכח ראיות המצביעות על אמצעים חלופיים ופוגעניים פחות לטיפול במצב. ההבחנה של ביצוע משותף יושמה, תוך הכרה במערערים ובמקורביהם כ"שותפים ספונטניים" למעשה הפלילי בשל פעולותיהם המתואמות וכוונותיהם להתעמת עם פלסטינים. בית המשפט מצא די ראיות כדי לדחות את הגנתם ולתמוך בהרשעתם באשמת תקיפה, תוך ביטול הרציונל להגנה עצמית תחת התניות משפטיות. המערער מס' 2, בהיותו קטין, זכה להקלות בגזר הדין, שהושפעו מתסקירי מבחן חיוביים המדגישים את סיכוייו השיקומיים, המעוגנים בתקדימים משפטיים המדגישים צדק שיקומי לקטינים. עונשו הופחת ל-50 שעות שירות ציבורי במקום הרשעה. פסק הדין חיזק את עמדת בית המשפט ביחס מובחן לעבריינים קטינים, והדגיש את השיקום על פני אמצעי ענישה. יתר על כן, טענות המערערים להגנה מפני צדק נדחו, שכן בית המשפט לא מצא בסיס ממשי לטענות בדבר אכיפה משפטית מפלה או אי סדרים פרוצדורליים. אי שיתוף הפעולה שלהם עם רשויות אכיפת החוק ערער עוד יותר את מעמדם. כך, בעוד שההרשעות עמדו לזכותו של המערער מס' 1, גישה מקלה יותר עיצבה את גזר דינו של המערער מס' 2, בהתאם לקווים המנחים המשפטיים ולשיקולים השיקומיים.