ת"א 1015/06

תקציר

בפסק דין זה שורטט סכסוך על הסכם שכירות בין המשכיר, התובע, לבין השוכרים שלהם, הנתבעים. הנתבעים טענו כי הדירה ששכרו מהתובע אינה ראויה למגורים, עם צנרת רקובה, קירות פגועי רטיבות, דלתות שבורות ומכת חולדות. התובעת, לעומת זאת, טענה כי הנתבעים היו מודעים למצב הדירה מראש וערכו שיפוצים מינימליים בלבד כפי שסוכם. בית המשפט הכיר בכך שמצבה של הדירה רעוע וכי הנתבעים שיפצו את הדירה על חשבונם כדי להפוך אותה ראויה למגורים, והוציאו סכום כסף משמעותי. הנתבעים אמנם לא פעלו על פי הנהלים הנכונים לבקשת תיקונים ושיפצו ללא אישור, אך בית המשפט הבין כי הם נאלצו לפעול בשל אי מילוי חובתם החוקית של התובעת לשפץ את הדירה. בית המשפט שקל גם את הוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ואת הסכם השכירות, שחייב את התובעת לתקן ליקויים. שתיקתה של התובעת וחוסר התנגדותה לשיפוץ הנתבעים התפרשו כמידת אחריות וכהסכמה משתמעת. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, והורה לתובע לפצות אותם חלקית בגין הוצאות השיפוץ. הנתבעים נדרשו לשלם את חוב דמי השכירות הקיים, ואילו תביעת הפינוי נדחתה. בית המשפט קבע כי על התובעת לשאת בכשליש מהוצאות השיפוץ, בסך 12,000 ₪, אשר ינוכו מחובות הנתבעים. היתרה הייתה אמורה להיות משולמת בתשלומים. כל צד חויב בשכר טרחתו, והתביעה נגד הנתבע 4, שלא חתם על הערבות, נדחתה.