בש"א 5489/09

תקציר

התובעת, עובדת קבועה בשירות המדינה, טענה להטרדה מינית ולאחר מכן להטרדה מצד הנתבע, מר מ.ש., בעקבות תלונתה. ענייננו הוא בקשת התובע לקבל את פסק דינו של בית הדין המשמעתי נגד הנתבע כראיה או כמעין ראיה בתיק. התובעת עבדה עם הנתבעת במהלך חופשתה ללא תשלום ממשרד החינוך. התובע הגיש תלונה נגד הנתבע לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה ותביעה נפרדת בבית הדין לעבודה. בית הדין למשמעת הרשיע את הנתבע בהטרדה מינית, לשון הרע ושימוש לרעה במשאבים, מה שהוביל לפיטוריו המיידיים. התובעת טענה כי יש לאמץ או לפחות לשקול את ממצאי בית הדין למשמעת, שכן מדובר בערכאה שיפוטית שבראשה עומד שופט מוסמך, ורמת ההוכחה הנדרשת גבוהה יותר מאשר במשפט האזרחי. התובע תמך בבקשה. בינתיים, הנאשם התנגד לכך וקבע כי רק פסק דין סופי במשפט פלילי יכול לשמש כראיה, מה שלא קורה כאן. בית הדין קבע כי לא ניתן לקבל את פסק דינו של בית הדין המשמעתי כראיה משום שאין הוראת חוק מפורשת לגביו, והוא אינו פסק דין סופי. כמו כן, פסק הדין אינו יוצר השתק, בשל הבדלים בסדרי הדין ובדיני הראיות בין בית הדין המשמעתי לבית הדין לעבודה. עם זאת, השופטים הביעו את דעתם כי יש לראות בפסק דין שהורשע בבית הדין למשמעת בהטרדה מינית ראיה לכאורה. עם זאת, הם הבהירו כי אין לתת לו מעמד עדיף על פסק דין במשפט פלילי. מאחר שפסק הדין לא היה סופי ולא הייתה הוראה חוקית, נדחתה הבקשה לקבל את פסק הדין כראיה או כהשתק. לא היה צו להוצאות, ונקבעו מועדים להמשך ההליכים.