בש"א 3431/99

תקציר

המחלוקת נגעה לפיתוח, אספקה והתקנה של מערכת ממוחשבת לחיוב חשבונות לקוחות. המשיבה, חברה ממשלתית, טענה כי המבקשת הפרה את החוזה וזכאית לפירעון ערבויות בסך של קרוב ל-20 מיליון דולר. המבקשת טענה כי דרישת המשיבה לפירעון הערבויות צריכה לעמוד בתנאים המוקדמים המפורטים בחוזה, אשר לא קוימו. בית המשפט קבע כי המשיבה לא הוכיחה די הצורך הפרת חוזה מצד המבקשת. עם זאת, השופט קבע כי הערבויות אינן תלויות בחוזה ולכן אינן קשורות להוראותיו בדבר מימושן. קביעת כוונת הצדדים היטיבה עם המשיבה, וכך גם הפרקטיקה הכללית של ערבויות עצמאיות במשפט המסחרי. מאחר שהערבויות לא פירטו תנאים כלשהם למימושן, ואופייה הכלכלי של העסקה תמך בעמדת המשיבה, מצא בית המשפט כי המשיבה יכולה לממש אותן באופן חד צדדי. השופט בחן גם שני חריגים לעצמאות הערבות: הטעיה ונסיבות מיוחדות. הוא קבע כי התנהלות המשיבה אינה מהווה הטעיה, שכן לא הוכח די הצורך כי טענות המשיבה היו שקריות או נעשו בחוסר תום לב. זאת ועוד, חריג "הנסיבות המיוחדות" נמצא בלתי ישים, שכן הנסיבות שהציג המבקש לא היו חמורות דיין כדי להצדיק הגבלת עצמאותן של הערבויות. לבסוף, בית המשפט הבחין בין המקרה הנוכחי לבין פסיקה קודמת של בית המשפט העליון, שקבעה כי ניתן להגביל את עצמאותו של מכתב אשראי תיעודי כאשר הטובין עדיין נמצאים ברשות המוכר. השופטת הדגישה כי במקרה הנוכחי מדובר בחוזה רגיל ולא במכתב אשראי דוקומנטרי, ולמשיבה כבר נגרם נזק משמעותי בכך ששילמה סכום כסף משמעותי מבלי לקבל את התוכנה. לפיכך, הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה, ניתן היה לחלט את הערבויות, והמבקש חויב לשלם למשיבה הוצאות בסך 20,000 ₪.