רע"א 876/02

תקציר

בעלי דירה שהושכרה לדייר קשיש בשנת 1962 במסגרת הסכם שכירות מוגנת. חוזה השכירות כלל סעיף האוסר על השוכר לאפשר לאחרים לגור בדירה. בתו של הדייר, גרושה ונכה, עברה לגור בדירה בשנת 1997 לאחר שמכרה את ביתה בשל חובות. הבעלים תבעו פינוי, אך בית משפט השלום פסק לטובת השוכר, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת (א.א. רינדר) לפיה הוראות בחוזי שכירות מוגנים החלות על בני משפחה אינן ניתנות לאכיפה. הבעלים ערערו לבית המשפט המחוזי, שהפך את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, בטענה שהבת נעדרה תום לב ועברה לגור אך ורק כדי לזכות בדיירות מוגנת. הדיירת ובתה ערערו על החלטה זו, והתיק נדון בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, שהסכים עם חוות דעתה של השופטת מזרחי, קבע כי חזרתה של הבת לדירת אביה לא הייתה מעשה מלאכותי. מצוקתה והצורך שלה לטפל באביה היו סיבות אמיתיות שנפלו בציפיות הסבירות של חוזה השכירות המקורי. זאת ועוד, מקום מגוריה של הבת לא היווה הפרה של החוזה. לפיכך קיבל בית המשפט העליון את הערעור, הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר על כנו את פסק הדין הראשוני של בית משפט השלום לטובת הדייר ובתו. הבעלים חויבו לשלם לדייר ולבתו הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.