עע"מ 5004/16

תקציר

פסק הדין דן בסמכותן של ועדות מקומיות ומחוזיות בכל הנוגע למתן היתרים לשימוש החורג מהוראות תכניות מקומיות או מחוזיות בשלבי אישור שונים. השאלה הראשונה הנדונה היא האם סמכותה של הוועדה המקומית ליתן היתר לשימוש חורג, כמפורט בסעיף 146 לחוק, חלה על שימוש החורג מהוראות תכנית שטרם אושרה. בית המשפט מוצא כי הסעיף הרלוונטי בחוק, במקרה זה, הוא דווקא סעיף 97, המתווה את הסמכות להתיר שימוש שאינו תואם את הוראות התכנית שהופקדה. זאת, בהתבסס על לשון החוק, פסיקה קודמת וההיגיון העומד מאחוריו. לפיכך, לתכניות מקומיות שהופקדו יש לוועדה המקומית סמכות לתת היתרים, ולתכניות מחוזיות שהופקדו אחראית ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית. השאלה השנייה נוגעת לסמכות להתיר שימוש החורג מתכנית מאושרת הנתונה לסמכותה של הוועדה המחוזית. כאן מגיע בית המשפט למסקנה כי לוועדה המקומית יש סמכות לאשר שימוש כזה, גם אם התכנית אינה בתחום סמכותה. זאת, בהתבסס על לשונו הפשוטה של סעיף 146, על התיקונים ההיסטוריים שהוכנסו בו ועל מאפייני השימוש החורג, שהוא בדרך כלל עניין מקומי וזמני. ישנן תוכניות, כמו תכנית מתאר ארצית או תכנית מתאר מחוזית, הטעונות אישור של רשויות נוספות, כאמור בסעיף 149 לחוק, אך לגבי רוב התוכניות שבסמכות הוועדה המחוזית, לוועדה המקומית יש סמכות לתת היתרים לשימוש חורג. זה כולל תוכניות מקומיות ומפורטות. מסקנות אלה מביאות את בית המשפט לקיים את החלטת בית המשפט קמא, ועל כן הערעור נדחה. המערערת אחראית לשכר טרחת עורך הדין של המשיבים, בסך של 10,000 ₪.