פש"ר 165/99

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת למחלוקת בין נאמן לבין עיריית ירושלים סביב ניסיונותיה של האחרונה לגבות חובות ארנונה מנכסיו של חייב שעבר הליכי פשיטת רגל. הנאמן טען כי העירייה אינה יכולה לנקוט בפעולות גבייה בגין חובות שנצברו לאחר מתן צו הכינוס וכי נכסי החייב מוקנים לנאמן. העירייה, לעומת זאת, עמדה על זכותה לגבות את המסים כנושה שלא מרצון, וכי החובות אינם כפופים להקפאת הליכים בעקבות צו כינוס נכסים. בית המשפט בחן את כתבי הטענות והטענות ומצא כי מרבית הסוגיות המשפטיות והעובדתיות היו מוסכמות על שני הצדדים. נקבע כי חוב המס בארנונה היה קיים ונוצר לאחר צו הכינוס. הנאמן הסכים כי יעביר כל חוב ארנונה המגיע לעירייה בגין הנכסים שברשותו. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת עמדת הנאמן, והבהיר כי העירייה אינה יכולה לממש את החוב מהנכסים שהוקנו לנאמן אלא אם פתחה בהליכי פשיטת רגל נפרדים. בנוסף, תשלום ארנונה שוטפת על ידי החייב לאחר כינוס הנכסים לא נחשב לתשלום נושה מועדף. באשר לנכסים הספציפיים שהוזכרו בתיק, מצא בית המשפט כי העירייה יכולה לממש את החוב מהנכס ברחוב שטראוס 25, כפי שהוכר על ידי הנאמן כמצוי ברשותו. עם זאת, העירייה לא יכלה לתבוע את החוב מהנכסים ברחוב יואל 20 ורחוב יפו 40, שלא הוחזקו על ידי הנאמן. בית המשפט הדגיש כי זכותה של העירייה לגבות מיסים מנכסי החייב מוגבלת, והיא אינה יכולה לממש את טענותיה כנגד פירות נכס ההקדש או נכס הדיירות המוגן. ההחלטה הבהירה את הזכויות והחובות של הצדדים, ולמעשה התוותה את גבולות זכויות הנושים במצבים כאלה, תוך חיזוק ההגנות המוקנות לחייבים ולנאמנים בהליכי פשיטת רגל.