ע"א 174/88

תקציר

הערעור המדובר נדחה. המערערים טענו כי סעיף 39, כמו סעיפים 38-36 לפקודה, נועד לייעל את ההליך השיפוטי בכך שימנע את הצורך של פקיד בנק להעיד ממקור ראשון על פעולה בנקאית בחשבון מסוים. עם זאת, אם גילוי החשבון רלוונטי ולבעל החשבון אין טענת סודיות בת קיימא, הצד המעוניין עדיין יכול להזמין את הבנק או בעל החשבון להעיד, ובית המשפט יכול לתת צו לפי סעיף 39, המאפשר שימוש בראיות בתיק. למרות שהליכי גילוי אינם נהוגים בין מי שאינם בעלי דין, סעיף 39 אינו מוגבל רק לצדדים המעורבים בהתדיינות. הפעלה זהירה של כוח מודגשת כאשר מבוקש צו צד שלישי; אין להוציא צווים אלא במקרים נדירים, בדומה לתקדימים במשפט האנגלי. המערערים הציעו לסטות מהפסיקה האנגלית בשל הקשרים חקיקתיים שונים, בהתחשב בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ובסעיף 15א לפקודת הבנקאות, תש"א-1941. טענותיהם הנוגעות להפרת סודיות נדחו, שכן הפקודה אינה מתייחסת ליחסי בנק-לקוח, והגנת הפרטיות חלה בעיקר על שיקולי פרטיות לגיטימיים, ולא על הסתרת פעולות מרמה. בקביעת קיומן של ראיות קונספירציה מצא השופט המלומד ראיות מספיקות מהנסיבות ומעדויות קודמות. עוד ציין בית המשפט כי חוק הגנת הפרטיות אינו מגן מוחלט מפני הצגת ראיות שהושגו. בסופו של דבר, חדירה לפרטיות מציבה סיכונים אזרחיים או פליליים פוטנציאליים לבנקים, אם כי לא הועלו חששות כאלה על ידי הבנקים במקרה זה. לפיכך, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.