ד"נ 4/57

תקציר

דעת הרוב של בג"ץ ביטלה את הצו המותנה שניתן לד"ר ראובן ברלינרבלאו, המבקש, שמנע את גיוסו וחילוטו לשירות ביטחון סדיר. השאלה המרכזית הייתה האם יש לראות בדחיית גיוסו של ברלינרבלאו עד יולי 1955 כאילו ניתנה לבקשתו. השופטים זילברג וברנסון פסקו בחיוב, וקבעו כי בקשתו של ברלינרבלאו לאשרת יציאה בינואר 1955 שקולה לבקשה לדחיית שירות. הם נימקו זאת בכך שמאחר שדחייתו האחרונה של המבקש הייתה אמורה להסתיים במארס 1955, הסכמת רשויות הביטחון להאריך את הדחייה עד יולי 1955 הייתה מענה סביר לבקשתו. השופט ויטקון, בדעת מיעוט, חלק על כך, וטען כי יש להתחשב בדחייה הזמנית של השירות הרפואי של ברלינרבלאו. המקרה נסב סביב פרשנותם של אירועים אלה והחלת הדינים הרלוונטיים, ובפרט סעיף 6(ה) לחוק שירות ביטחון בדבר דחיות רפואיות. שופטי הרוב הדגישו כי פסק דינם התבסס על העובדות הספציפיות של המקרה ולא קבע כלל כללי לגבי דחיות רפואיות או בקשות להיתרי יציאה. עוד הדגישו כי אין לפרש את ההחלטה כהצדקה לאי התערבות בית המשפט בענייני צדק. יתר על כן, השופטים הדגישו כי פסיקתם לא התבססה על תקדימים חדשים אלא הייתה ספציפית למקרה. בשל אופייה העובדתי של הבעיה ופסיקת הרוב, נדחתה הבקשה לדיון נוסף, והוטל על ברלינרבלאו לשלם את שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.