תלה"מ 37072-11-20

תקציר

השופטת הקדימה וקבעה כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת טענותיה לביטול הסכם הממון, העומד בתוקפו למעלה מ-20 שנה, ולפיכך דחתה את כולן. ראשית, דנה השופטת באישור הסכם הממון, וטענה כנגד טענת התובע כי נפל בו פגם. השופטת הדגישה כי הליך אישור ההסכם מתנהל כמקובל באותה תקופה, לפני למעלה משני עשורים, וביטולו יפגע בלגיטימיות של כל המקרים ההיסטוריים הדומים, דבר שאינו הגיוני ואינו מוצדק. הם גם לא מצאו ראיות למרמה, כפייה או חוסר הבנה מצד התובעת, וציינו כי היה לה מספיק זמן לחזור בה מההסכם לפני החתונה אך בחרה שלא לעשות כן. השופטת דחתה גם את טענות הביטול בשל מצג שווא, חוסר תום לב וטעות, והדגישה כי טענות התובע לעיתים קרובות סותרות וחסרות ראיות. הם הוסיפו כי אי ידיעת החוק או אי הבנת השלכות ההסכם אינן סיבות מספיקות להתנער ממנו, מה גם שלשון ההסכם מתיישבת עם החוק. לחילופין, ביקש התובע מבית המשפט לקבוע כוונה ספציפית לחלוק את בית המגורים. השופטת דחתה בקשה זו, בקובעה כי קיומו של הסכם הממון מצביע על היעדר ברור של כוונה כזו, והתנהלות הצדדים, לרבות תשלומי משכנתא ושיפוץ, זכתה להתייחסות מפורשת בהסכם. עוד טענה השופטת כי ביטול הסכם ממון המבוסס על התנהלות הוא חריג ביותר ושמור למקרים חריגים ביותר, מה שאין כן. התובע ביקש גם חלוקה לא שוויונית של הנכסים, שגם אותה דחתה השופטת בשל היעדר ראיות לנסיבות המצדיקות בקשה כזו, כגון פערים כלכליים, אלימות קשה או התנהלות בחוסר תום לב. עם זאת, השופטת קיבלה את בקשת התובעת להחזר השקעותיה בבית המגורים, שיחושבו על ידי השמאי ויצומדו למדד תשומות הבנייה. כמו כן, השופט הורה לתובעת לפנות את בית המגורים בתוך 90 יום ולפטור אותה מדמי שימוש אם תעמוד בפרק זמן זה; אחרת, היא תחויב ב-50% מדמי השימוש. לבסוף, לאור מרבית תביעותיו המוצלחות של הנתבע, קבעה השופטת כי על התובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבע, בסך 50,000 ₪. השופטת סיימה את דבריה בהדגשת חשיבות כיבוד הסכמי הממון וסופיות אישורם, המליצה על זהירות בעת בקשת ביטולם ואישרה את תוקפו של ההסכם.