רע"ב 256/24

תקציר

במקרה הנדון, ביקש המבקש, אסיר המרצה עונש מאסר של 3 שנים ו-8 חודשים בגין פריצה, לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בלוד, אשר דחה את עתירתו להשתלב באגף השיקום ובמסגרת התעסוקה בבית הסוהר. בעתירה נטען כי הסירוב התבסס על דו"חות מודיעיניים שליליים, שהועברו מבלי שניתנה למבקש הזדמנות לטעון או לקבל הסבר מקיף. העותר טען גם להתנכלויות מצד הנהלת הכלא, ובפרט מצד סגן המפקד, כנקמה על בקשתו לפנות לטיפול שיניים מחוץ לכלא. שירות בתי הסוהר טען כי ההחלטה להוציא את המבקש ממסגרת התעסוקה הייתה מוצדקת ומבוססת על מודיעין אמין, והחלטת ועדת השיקום שלא להמליץ על שילובו נבעה מחוסר יציבות והיעדר התנהגות חיובית. בית משפט קמא אישר החלטות אלה והדגיש כי הן סבירות ומבוססות מקצועית. במהלך הדיון צוין כי המבקש יועבר לירושלים להמשך העסקתו כאסיר עבודה, נקודה שלטענתו אינה ידועה לו. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, בקובעו כי המקרה אינו מציג מצב חריג המצדיק התערבות שיפוטית, שכן אין לו משמעות רחבה מעבר לאינטרס האישי. בית הדין אישר כי הן ועדת השיקום והן החלטות ההעסקה נתמכו כראוי בחומר המודיעיני ולא חרגו משיקול הדעת הסביר. משכך, לא היה מקום לשנות את החלטת בית המשפט המחוזי, והערעור נדחה ביום 25.1.2024.