ע"פ 231/92

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להרשיע חמישה מערערים ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. חמשת המערערים היו אסירים שחלקו תא עם המנוח, חוסיין אחמד מוחמד באסימי. במהלך ספירת בוקר, באסימי נמצא מת בנסיבות חשודות. המערער מס' 2 הודה בביצוע העבירה, אך טען כי פעל לבדו. ארבעת המערערים האחרים הכחישו כל מעורבות. הראיה היחידה שקשרה אותם לפשע הייתה הצהרה מוקלטת של אסיר אחר, שמאוחר יותר חזר בו וטען כי החוקרים הכניסו מילים לפיו. בית המשפט המחוזי הרשיע את חמשת המערערים על סמך אמירה זו, שבה הודה כראיה. בית המשפט העליון בחן האם קיימות ראיות מספיקות לחיזוק האמרה המוקלטת, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. בית המשפט קבע כי דרישת החיזוק אינה טכנית גרידא אלא רובד משמעותי נוסף של ראיות. עליה לחזק את אמינות האמירה ולהצדיק את הרשעת המערערים על יסודה. במקרה דנן, לא היה די בחיזוק כדי להרשיע את ארבעת המערערים שהכחישו כל מעורבות. בעוד שהיו אינדיקציות לכך שייתכן שיותר מאדם אחד היה מעורב בפשע, ההצהרה המוקלטת וראיות אחרות לא אישרו באופן סופי את מספר המשתתפים וזהותם. עם זאת, השופט חשין, בדעת מיעוט, סבר כי די בחומר הראיות, לרבות שקריהם של המערערים וההודעה המוקלטת, כדי להרשיע את המערערים 1, 3 ו-5 בהריגה, אם כי לא ברצח בשל היעדר ראיות לכוונה. הרוב זיכה את המערערים הללו, תוך ביטול הרשעתם ועונשי מאסר עולם.