תת"ע 9522-08-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, כפי שהם עולים אך ורק מתוך הנתונים שסופקו: **ניתוח משפטי של החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעכו בת"א 9522-08-25 מדינת ישראל נ' נזירה דראושה** **רקע עובדתי:** נגד המבקשת, נזירה דראושה, הוגש כתב אישום בגין אי ציות לרמזור אדום ביום 30.5.24. ביום 17.11.25, התקיימה ישיבת הקראה אליה המבקשת לא התייצבה, למרות שזומנה כדין. כתוצאה מכך, הורשעה המבקשת בהיעדרה ונגזר דינה לפסילה בת חודש, פסילה מותנית בת חודשיים למשך שנתיים וקנס בסך 1,500 ₪. ביום 25.11.25, הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרה. **טענות המבקשת:** 1. **שכחת בעל:** בעלה של המבקשת קיבל את זימון הדיון ושכח להודיע לה על מועדו. 2. **חופשת מחלה:** במועד הדיון, המבקשת הייתה בחופשת מחלה. 3. **הנהג בפועל:** המבקשת טוענת כי היא לא נהגה ברכב במועד ביצוע העבירה, אלא בנה, אשר היה בשימוש ברכב. 4. **עיוות דין:** לטענתה, השארת פסק הדין על כנו תגרום לעיוות דין, הן בשל הצורך היומיומי שלה לנסוע לעבודתה, והן לאור הצהרת בנה שהוא נושא באחריות המלאה. **תגובת המשיבה (מדינת ישראל):** המשיבה טוענת שיש לדחות את הבקשה על הסף, מכיוון שלא צוינו נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול גזר דין, וכן לא נגרם פגם היורד לשורשו של עניין. לטענתה, המבקשת זומנה כדין ולא התייצבה, ולכן עליה להלין על עצמה. הטענה שבעלה קיבל את אישור המסירה ולא הודיע לה, אינה יכולה לעמוד לזכותה. **החלטת בית המשפט:** בית המשפט דחה את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין. **ניתוח עקרוני ומשפטי:** 1. **המסגרת הנורמטיבית לביטול פסק דין בהיעדר נאשם:** סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") קובע את התנאים לביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם. בית המשפט רשאי לעשות כן אם התקיים אחד משני תנאים חלופיים: א. **סיבה מוצדקת לאי התייצבות:** קיומה של סיבה אמיתית ומוצדקת בגינה הנאשם לא התייצב לדיון. ב. **עיוות דין:** מניעת עיוות דין כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו. הסעיף קובע גם את מסגרת הזמן להגשת הבקשה – תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, אלא אם בית המשפט, בהסכמת התובע, ידון בבקשה שהוגשה לאחר המועד. 2. **נטל ההוכחה על המבקש:** החלטת בית המשפט מדגישה את הפסיקה הרלוונטית (רע"פ 9142/01 איטליא, רע"פ 7709/13 סאסי, רע"פ 9811/09 סמימי) לפיה הנטל להוכיח את קיומו של אחד מהתנאים לביטול פסק הדין מוטל על כתפי המבקש. זכותו של כל אדם ליומו בבית המשפט אינה מוחלטת ויש למנוע את ניצולה לרעה. 3. **חזקת מסירה ואי התייצבות:** ההחלטה מתייחסת לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, הקובעת "חזקת מסירה" בעת משלוח זימון באמצעות דואר רשום. גם בהיעדר אישור מסירה חתום, הזימון נחשב כאילו הגיע לנמען תוך 15 יום מיום המשלוח, אלא אם יוכיח הנמען כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. במקרה זה, אין מחלוקת כי המבקשת קיבלה את ההזמנה, שכן בעלה חתם על אישור המסירה. 4. **דחיית טענת "שכחת בעל" כסיבה מוצדקת:** בית המשפט קבע כי טענת המבקשת שבעלה שכח להודיע לה על הדיון, גם אם הייתה בתום לב, אינה מהווה "סיבה מוצדקת" לאי התייצבותה. פסיקה עקבית (כפי שהובאה בהחלטה) מציבה רף מחמיר לגבי מה שנחשב כסיבה מוצדקת, וטענות כגון שכחה, טעות, חוסר תשומת לב או בלבול במועד, גם אם נכונות, אינן מקימות זכאות אוטומטית לביטול פסק דין. העדר תצהיר תומך מטעם הבעל מחליש אף יותר את הטענה. 5. **דחיית טענת חופשת מחלה:** אישור המחלה שהוצג, נכון למועד הדיון, תואר כ"בלתי מפורט" ו"אינו בתוקף עבור מוסדות משפטיים". קביעה זו משקפת את הדרישה להצגת ראיות קונקרטיות ומוסמכות התומכות במצב רפואי המונע התייצבות, ולא אישורים כלליים. 6. **דרישות לבחינת עיוות דין:** גם אם לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבות, בית המשפט יכול לבטל פסק דין אם הדבר דרוש למניעת עיוות דין. עם זאת, הדבר דורש הצבעה על "שיקולים כבדי משקל העשויים להביא לשינוי תוצאות פסק דינו". 7. **דחיית טענת הנהג בפועל כבסיס לעיוות דין:** זהו אולי ההיבט המעניין והחידוש העיקרי בהחלטה זו. בית המשפט קבע הלכה ברורה, המגובה בפסיקות עליונות, לפיה טענה שהמבקש עצמו לא נהג ברכב אלא אחר, **אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפי המבקש**, גם אם מוגש תצהיר של הנהג האחר המודה בביצוע העבירה. משמעות הדבר היא, שגם אם בנה של המבקשת נהג ברכב ומוכן ליטול אחריות, אין בכך כדי להצדיק ביטול פסק הדין שניתן כנגד המבקשת עצמה, שכן היא נהגה ברכב (או התרשלה באופן שאפשר לנהג אחר לבצע את העבירה). הליך משפטי מתנהל כנגד הנאשם הרשום, וכאשר הוכח כי התקיימו התנאים להרשעתו (אי התייצבות לאחר זימון כדין), אין טענת "הנהג האחר" מבטלת את ההרשעה. 8. **היעדר פגם היורד לשורשו של עניין:** המשיבה טענה שלא נגרם פגם היורד לשורשו של עניין. בית המשפט, מן הסתם, קיבל טענה זו, שכן ההרשעה והגזירה נעשו כדין, בהתאם לזימון כדין ואי התייצבות המבקשת. **סיכום והשלכות:** ההחלטה מהווה יישום מובהק של דרישות הדין והפסיקה הנוהגת בעניין ביטול פסקי דין בהיעדר נאשם. בית המשפט מבהיר את החשיבות של התייצבות הנאשם לדיון, גם כאשר הוא סבור שלא ביצע את העבירה, ואת הנטל המוטל עליו להוכיח סיבה מוצדקת או עיוות דין. החידוש המשמעותי ביותר בהחלטה, כפי שעולה מהנתונים, הוא **ההלכה המבוססת היטב לפיה טענת "הנהג האחר" אינה יכולה לבסס עיוות דין כלפי המבקש שנגדו ניתן פסק הדין**. הדבר נובע מהעיקרון כי כל נאשם נדרש לעמוד לדין בגין ההליך שננקט נגדו, ואין הוא יכול "להעביר" את האחריות הפרוצדורלית (או המהותית, במקרים מסוימים) לצד שלישי במסגרת בקשה לביטול פסק דין. בפועל, החלטה זו משמרת את היעילות הדיונית ומחזקת את עקרון בדבר האחריות האישית של הנאשם לטפל בהליכים משפטיים המתנהלים נגדו. המבקשת, למרות טענותיה, לא עמדה בנטל המוטל עליה על פי הדין.