ע"א 415/88

תקציר

פסק הדין בתיק זה נסוב סביב חוזה שנחתם בין חברה המייצרת מבנים מודולריים (המשיבה) לבין חברה אחרת בשליטת עיריית אילת (המערערת), שבבעלותה חניון סמוך לחוף הים באילת. על פי החוזה, המשיב יקים מבנים מודולריים על מקרקעי המערערת להשכרה לתיירים, ואילו המערערת תנהל את מערך השכירות ותגבה את ההכנסות. החוזה בוצע בהצלחה, מה שהוביל להארכה ולהוספת מבנים נוספים. מחלוקת התעוררה כאשר המערערת תכננה להרחיב את החניון והציעה למשיב תנאים משתנים לעסקיהם המשותפים, אך המשיב סירב. תחת זאת, חתם המערער על חוזה עם חברה אחרת. המשיבים תבעו, ובית המשפט המחוזי פסק לטובתם, תוך שהוא מקבל את טענתם כי מעשיה של המערערת הפרו את החוזה הקיים ואסר עליהם להקים עסק אירוח מתחרה. המערער ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, אך הערעור נדחה. בית המשפט העליון קבע כי לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות לדון בתיק, כי החוזה יצר מיזם עסקי משותף, וכי סירובו של המשיב נבע מניסיונו של המערער לשנות את התנאים, שאינם מקובלים. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי תכניתה של המערערת להקים חניון צמוד עם עסק מתחרה תפגע במיזם הקיים ותפר את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת לפי סעיף 39 לחוק החוזים. בכך קיבל בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור, תוך שהוא פוסק למשיב הוצאות בסך 5,000 ₪.