רע"א 2986/92

תקציר

התיק סובב סביב דייר מוגן, רופא שיניים, ששוכר נכס בן שני חדרים מהמבקשים עבור מרפאת השיניים שלו. מאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על דמי השכירות, פנו המבקשים לבית הדין לשכירות על מנת שיקבע את השיעור. בית המשפט לשכירות, ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, קבע כי דמי השכירות צריכים להתבסס על השימוש המסחרי הפוטנציאלי בנכס. הסוגיה העומדת בפני בית המשפט העליון היא האם יש לקבוע את דמי השכירות על סמך השימוש בפועל או השימוש הפוטנציאלי בנכס המושכר. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם פסק דינו של השופט גולדברג, קובע כי סוג העסק והשימוש בו בפועל הם גורמים מכריעים בהערכת שווי הנכס. בית המשפט מבחין בין הפוטנציאל האמיתי והספקולטיבי של הנכס, ומדגיש כי יש להתחשב רק בראשון, שהוא ודאי או סביר. הוודאות של ניצול מסחרי פוטנציאלי תלויה בפרטים של כל מקרה. במקרה זה, בהתחשב במיקום הנכס ובפוטנציאל להסבתו לחנות בעלת פוטנציאל מסחרי גבוה, בית המשפט קובע כי החלטת בית הדין לשכירות לקבוע דמי שכירות על בסיס השימוש הפוטנציאלי בנכס הייתה ראויה. פסק הדין הוא שהערעור על החלטת בית הדין לשכירות מתקבל, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל. כתוצאה מכך, ישלם השוכר המשיב למבקשים את דמי השכירות שנקבעו, בצירוף 6,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.