רע"א 8983/15

תקציר

המבקשת, חברת הבנייה ש.א.ד.ר, ביקשה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את בקשתה לסעד זמני כנגד המשיבים, בעלי פרויקט בנייה בכפר יונה, עימם חתמה ש.א.ד.ר על חוזה לביצוע הפרויקט. המשיבים ביטלו את ההתקשרות עם ש.א.ד.ר בשל איחור החברה בעמידה בלוחות הזמנים של הבנייה. ש.א.ד.ר ביקשה מבית המשפט למנוע מהמשיבים להתקשר עם קבלן אחר, ליצור קשר עם קבלני המשנה ולפגוע בזכותה לשעבוד על הפרויקט. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, מה שהוביל את ש.א.ד.ר להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, יחד עם בקשה לסעד זמני עד להגשת הערעור. בקשת רשות הערעור התמקדה בזכות השעבוד, וטענה כי המשיבים השתמשו בכוח כדי לסלק את ש.א.ד.ר מאתר הפרויקט, וכי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין התחייבות כספית תקפה להצדיק את השעבוד. המשיבים טענו כי הבקשה לא הציגה עילה להתערבות ערכאת הערעור, כי לש.א.ד.ר אין זכות שעבוד, וכי יש לדחות את בקשת החברה בשל היעדר סיכויים וחוסר איזון של נוחות. שופט בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, ולפיכך את הבקשה לסעד זמני עד להגשת הערעור. השופט הדגיש כי עניינה בבקשה היא החלטה על סעד זמני, שערכאת הערעור ממעטת להתערב בו. באשר לזכות השעבוד, הסכימה השופטת עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לש.א.ד.ר לא הייתה התחייבות כספית תקפה המזכה אותה לשעבד את הנכס. השופט הדגיש כי זכות השעבוד היא מנגנון לחץ לחובות כספיים, ובמקרה זה הנזק למשיבים ולרוכשי הדירות מעכב הפרויקט עלה על הנזק לש.א.ד.ר. יתר על כן, היענות לבקשת ש.א.ד.ר תאכוף למעשה את החוזה, דבר שאינו ראוי נוכח חוסר האמון בין הצדדים. בנוסף, אס.א.ד.ר לא פעלה בתום לב בכך שלא פירטה את דרישותיה הכספיות. עוד ציין השופט כי זכות השעבוד של החברה, אם קיימת, ניתנת למימוש גם לאחר תקופת הערעור, וכי החלטת בית המשפט המחוזי באשר לסיכויי ההליך היא סבירה. לבסוף הורה השופט לש.א.ד.ר לשאת בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪, מחצית לכל משיב.