ת"פ 18445-11-11

תקציר

הנאשם הועמד לדין בגין שני אירועי גניבה שאירעו באותו יום בעיר חדרה, אשר פורטו בשני סעיפי האישום שהוגשו נגדו. האישום הראשון עסק בטענה כי הנאשם גנב בכוח תיק מאישה בשם גב' ז.א., שהלכה ברחוב. בתיק נמצאו מסמכים אישיים ו-240 שקלים. הגב' ז.א. התנגדה לגניבה, אך הנאשם משך את השקית בחוזקה כדי לגרום לה כאב וקושי להזיז את ידה השמאלית. חלק מהמסמכים הגנובים אותרו מאוחר יותר לאחר שהנאשם הוביל את השוטרים לפח אשפה שם השליך אותם. באישום השני נטען כי הנאשם גנב ארנק שהכיל כסף מזומן וכרטיסים מאישה אחרת, הגב' מ.ז., שהלכה אף היא ברחוב. הגניבה התרחשה עשר דקות לאחר האירוע הראשון. הנאשם הואשם בשוד בגין האירוע הראשון, וגניבה בגין האירוע השני, בו הודה באשמה. עיקר המחלוקת התמקדה בשאלה האם הנאשם השתמש באלימות כלפי הגב' ז.א., דבר שהיה מעלה את העבירה לדרגת שוד ולא גניבה. התביעה טענה כי מעשיו של הנאשם היוו שוד, ואילו ההגנה טענה כי מדובר בגניבה שכן גב' ז.א. לא התנגדה באופן פעיל. השופט שמע עדויות מגב' ז.א., חוקרת משטרה, ומהנאשם. השופט מצא את עדותה של הגב' ז.א. אמינה, ונתמכת על ידי עדים נוספים, כי הנאשם השתמש בכוח וגרם לה כאב. לעומת זאת, השופט מצא את עדותו של הנאשם כבלתי אמינה, וציין את אישיותו המניפולטיבית שהפגין במהלך חקירתו במשטרה ומשפטו. בהמשך התייחס השופט למבחנים השונים שפותחו בפסיקה לצורך קביעת רף האלימות בתיקי שוד, לרבות מבחן ההתנגדות האקטיבית, מבחן המודעות ומבחן ההחזקה. השופט קבע כי מאחר שהנאשם השתמש בכוח כדי לנתק את השקית מאחיזתה של הגב' ז.א., וכוח זה גרם לה כאב, אכן מדובר בעבירה של שוד. עוד ציינה השופטת כי יש להתחשב בגילו של הקורבן ובחולשתו הגופנית במקרים כאלה. באשר ליסוד הנפשי הנדרש לביצוע שוד, קיבלה השופטת את טענת התביעה כי לנאשם הייתה כוונה לבצע גניבה ולהשתמש באלימות במידת הצורך. בעקבות זאת, הרשיע השופט את הנאשם בשוד בגין האירוע הראשון בו הייתה מעורבת הגב' ז.א., ובגניבה בגין האירוע השני בו הייתה מעורבת הגב' מ.ז., כפי שהואשם. גזר הדין ניתן בפומבי ב-13 בפברואר 2012.