דנג"צ 5124/19

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשה בדבר פרשנותה ויישומה של תקנה 43 לתקנות האג בהקשר של התנחלויות ישראליות בחברון. המבקשים טענו כי פסק הדין סותר פסיקות קודמות של בית המשפט העליון ומצדיק דיון נוסף. עם זאת, השופט שבחן את הבקשה מצא כי פסק הדין לא הכניס פירושים חדשים להלכה המושרשת (המשפט המנהגי) הנוגע לסעיף 43. סעיף זה מחייב את הכוח הכובש להבטיח סדר וחיים ציבוריים תוך כיבוד החוקים הקיימים, אלא אם כן קיימת מניעה מוחלטת. פסיקותיו הקודמות של בית המשפט פירשו זאת כאיזון בין צורכי הביטחון של הממשל הצבאי לבין הצורך של האוכלוסייה המקומית בחיים נורמליים. השופט ציין כי פסק הדין רק החיל הלכה מבוססת זו על נסיבותיה הספציפיות של חברון, מקרה מורכב בשל הישוב היהודי המתגורר בה. בית המשפט קבע כי הקמת מנהלת למתן שירותים אזרחיים לתושבי ישראל אינה פוגעת בזכויות התושבים הפלסטינים או מנוגדת לחוק הבינלאומי. הם הדגישו כי תפקיד המזכירות הוא לסייע למפקד הצבאי למלא את חובותיו כלפי תושבי ישראל. יתר על כן, השופט לא מצא עילה לדיון נוסף באשר להיקף סמכותה או הרכבה של המזכירות, שכן קביעות אלה התבססו על פרטי המקרה. פסק הדין הכיר באופייה הייחודי של סמכות המנהלת, המבוססת על סמכות אישית ולא על סמכות טריטוריאלית. הבקשה נדחתה מאחר שהשופטת הסכימה עם פסק הדין הקודם, ולא מצאה כל הצדקה לטענות המבקשים או סיבה לקיים דיון נוסף. לפיכך, הבקשה לדיון נוסף נדחתה.