סע"ש 47476-04-15

תקציר

התובעת, שירלי בן חור, עבדה בבנק דיסקונט לישראל בע"מ משנת 1973 ועד פרישתה לגמלאות בשנת 2016. תפקידה הפך מיותר בשנת 2004 עקב שינויים טכנולוגיים, ולאחר מכן היא ישבה בחוסר מעש בעבודה. הבנק הציע לה כמה תפקידים אך היא סירבה, מכיוון שלא רצתה לעבוד עם מחשבים. בשנת 2012 הפסיק הבנק לשלם את שכרה וסיווג אותה כשכירה בחל"ת, עליה נודע לה במקרה. החלטה חד-צדדית זו של הבנק, ללא שימוע וללא הסכמת ועד העובדים, הייתה בלתי חוקית. בית המשפט קבע כי בן חור הייתה זכאית לשכרה הרגיל מספטמבר 2012 עד מאי 2013, שכן הייתה מוכנה לעבוד בתקופה זו. עם זאת, מיוני 2013 ועד פרישתה לגמלאות, היא הייתה זכאית רק לשכר מינימום, בשל אשמתה התורמת בכך שלא העמידה את עצמה לעבודה. הבנק אשם גם בתרומה להפרה זו, שכן הפסיק שלא כדין לשלם את שכרה וסיווג אותה כחופשה ללא תשלום. תביעותיה של בן-חור לעדכון שכר, 300% פיצויי פיטורים ופיצוי בגין נזק כספי במהלך החל"ת נדחו, מאחר שבית המשפט לא מצא ראיות התומכות בטענות אלה. בנוסף, על הבנק לפצות את בן חור בגין ימי חופשה שנזקפו לה שלא כדין, בסך 18,100 שקל. כמו כן נפסק לה פיצוי בסך 70 אלף שקל בגין עוגמת נפש שנגרמה לה עקב פעולות בלתי חוקיות של הבנק. לבסוף, על הנתבע לשלם לתובע את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, בסך 35,000 ₪, בצירוף הסכומים האמורים, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. לתובע זכות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום.