עת"מ 41827-05-14

תקציר

העותר, קצין משטרה מבצעי, נפגע למרבה הצער בעת מילוי תפקידו ובעקבות זאת הגיש עתירה נגד משטרת ישראל ומדינת ישראל, בערעור על פרישתו הכפויה בשל אי כשירות רפואית. העתירה נסובה סביב סירובם של המשיבים לשבץ אותו בתפקיד מינהלי, בטענה שהייתה להם מדיניות של פיטורי קצינים שהפכו לנכים בעת מילוי תפקידם. בית המשפט הכיר בשיקול הדעת הרחב של המפכ"ל לשחרר שוטר מטעמים רפואיים, אך התערב במקרה זה בשל פגם פרוצדורלי, שתוקן מאוחר יותר. נמצא כי המשיבים עשו מאמצים לסייע להחלמתו של העותר וניסו למצוא לו תפקיד חלופי, אך היעדר תפקידים מנהליים פנויים במקום המועדף על העותר גרם לכך ששילובו יטיל עומס בלתי סביר על המשטרה. בית המשפט דחה את טענת מדיניות משטרתית קיימת לפיטורי שוטרים עם מוגבלויות וקבע כי המשיבים לא הפלו את העותר לרעה ומילאו את חובותיהם לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענת העותר בדבר הבטחה מנהלית להשמה בסמוך למקום מגוריו וקבע כי סמכות השיפוט בתביעות הקשורות לפנסיה נתונה לבית הדין לעבודה. בהיעדר עילה מוצדקת להתערבות, העתירה נדחתה והותירה את החלטות הפרישה על כנן. פסק דין זה מדגיש את ההתערבות השיפוטית המצומצמת בענייני כוח אדם במשטרה ומדגיש את סבירות מעשיהם של המשיבים.