עת"מ 52828-11-22

תקציר

פסק דין זה דן בעתירה לערעור על החלטת ועדת האכלוס העליונה לדחות את בקשתו של גבר להכרה כ"דייר ממשיך" בדירה ציבורית לאחר מות אמו, עמה התגורר. הוועדה טענה כי העותר לא עמד בדרישות שכן לא התגורר ברציפות עם אמו, בשל מעצרו ומאסרו. העותר טען כי שהותו הקצרה בכלא אינה צריכה לפגוע בזכאותו, שכן אין לו בית אחר והחוק קובע כי היעדרויות קצרות וזמניות אינן פוגעות ברציפות. עם זאת, השופט פסק לטובת הוועדה וקבע כי לשון החוק מחייבת המשכיות מהמועד הקובע, ותקופת היעדרות של מעל 14 חודשים אינה נחשבת כהיעדרות קצרה וזמנית. השופט הדגיש כי החלטת הוועדה תואמת את החוק, הנהלים והפסיקה, ועל כן העתירה נדחתה, ללא צו להוצאות, בהתחשב בנסיבות העותר. פסק דין זה מחזק פרשנות מחמירה של תנאי הזכאות לדיור ציבורי בישראל, תוך הדגשת האיזון בין צורכי הדיור לבין קריטריוני הזכאות.