תא"ח 56324-02-16

תקציר

פסק הדין מקבל את תביעתה של עירייה נגד דיירת מוגנת לפינויה ומורה לזו האחרונה לפנות את הנכס המושכר. על פי חוק הגנת הדייר, העירייה, בהיותה רשות ציבורית, יכולה לפנות את הדייר אם קיים צורך ציבורי חיוני. השופט מצדד בעירייה בקיומו של צורך כזה, למרות טענות הנתבעת בדבר אמיתות הצורך הציבורי הנטען על ידי העירייה, והשיקולים הכלכליים העומדים בבסיס תכנית העירייה. מאחר שזכותו של הדייר להסדר זמני אינה שנויה במחלוקת גם לאחר שהוכח הצורך הציבורי, השופט מורה לעירייה לשלם לדייר פיצוי כספי במקום דירה חלופית, בהתחשב בכך שהניסיונות למצוא דירה כזו נכשלו. השופט קובע את גודל הנכס המושכר כך שיכלול חצר של 75 מ"ר צמודה לדירה, למרות התחייבות השוכר לנקות אותה על פי הסכם השכירות. שווי הבעלות נקבע על 25,680 ₪ למ"ר של הדירה ו-3,210 ₪ למ"ר של החצר, שניהם צמודים למדד המחירים לצרכן נכון ל-27 באוקטובר 2015. השופטת מחשבת את דמי הפיצוי להם זכאית השוכרת בשיעור של 50% משווי הבעלות, המסתכמים ב-505,575 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה, ופוסקת לה 50,000 שקל נוספים בגין הוצאות העתקה. על הדייר לפנות את המקום תוך שלושה חודשים ויקבל מראש 20% מדמי הפינוי, ואת השאר עם פינוי המקום. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפטיות שלהם.