ע"א 48367-05-14

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על הלוואות וצ'קים שניתנו כבטוחה לפירעוןם. המערערת טענה כי המשיב לא פרע מספר הלוואות ולכן הגיש את השיקים ללשכת האכיפה. המשיב טען כי מדובר בהלוואות חוץ בנקאיות וכי קיימת התיישנות לפירעונן, וכן טען כי חלק מהשיקים ניתנו כבטוחה להלוואה בודדת בסך 350,000 ₪. בית משפט קמא קבע, כי מרבית טענות המערערת התיישנו בזמן, כי חלק מהשיקים ניתנו כבטוחה להלוואה בסך 270,000 ₪, וכי הלוואה זו נפרעה. לפיכך הורה בית המשפט על סגירת מרבית תיקי ההוצאה לפועל והותיר תלוי ועומד רק את תיק ההלוואה בסך 350,000 ₪. המערער ערער על החלטת בית משפט קמא, אך ערכאת הערעור דחתה את הערעור. בית המשפט קבע, כי החלטת בית משפט קמא לא התבססה על הרחבה של מראית עין אסורה, כי נטל ההוכחה בדבר מתן ההלוואות מוטל על המערערת, וכי אין להפריע לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לרבות העדפתו את גרסת המשיב, על ידי ערכאת הערעור. השופט בר-זיו חלק על כך, וקבע כי יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך שמיעת ראיות בטענת המשיב ל"התערבות".