ע"א 3798/94

תקציר

במקרה דנן, המערער, שלא יכול היה להביא ילדים לעולם עם אשתו, ביצע מעשה בלתי מוסרי ופלילי ביותר בכך שפיתה שכנה בת 15, הפיל אותה ותכנן לקחת את הילד לעצמו ולאשתו. כאשר התגלה ההיריון, הילדה הייתה רחוקה מכדי להפסיקה, והיא הסכימה מאוחר יותר לאימוץ הילדה, תוך שהיא מתנגדת למשמורת המערער. בית המשפט המחוזי בירושלים הכריז על הילד כבר-אימוץ בהתבסס על סעיפים ספציפיים בחוק אימוץ ילדים הנוגעים לחוסר כשירות הורית בשל התנהגות או מצב, וסירוב ממניעים בלתי מוסריים. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, והדגיש כי הורה המשיג ילד באמצעים פליליים נעדר יכולת לגדל את הילד כראוי. זכויות ההורים קשורות לחובות לטובת הילד, ובמקרה זה, מעשיו של המערער והשפעתם הפוטנציאלית על בריאותו הנפשית של הילד הצדיקו אימוץ. בית המשפט הכיר בעיקרון לפיו מעשים פליליים אינם צריכים לאפשר לאדם לזכות בזכויות, בהתאם לערכים מוסריים וחברתיים רחבים יותר. חרף יכולתו הנטענת של המערער, מעשיו בעבר, והסביבה שיצר, ערערו את התאמתו כהורה. בכך הוצבה טובת הילד בראש סדר העדיפויות, מה שהוביל לדחיית הערעור ולאישור החלטת האימוץ.