ע"א 3394/02

תקציר

המשיב טען כי הוא מחזיק בנכס למעלה מ-25 שנה, ולפיכך, על פי סעיף 20 לחוק המקרקעין העות'מאני, אין למערער – שהוא הבעלים הרשום – זכות לדרוש את פינויו. המערערת, לעומת זאת, טענה כי המשיב לא החזיק בנכס במשך 25 שנים רצופות. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו – הוא לא הוכיח כי המערער או המדינה ידעו על החזקתו במקרקעין והתנגדו להחזקתם. המשיב הסתמך על כך שהמערער טען כי שהה במקרקעין שלא כדין, אך בית המשפט מצא כי אין בכך כדי להצביע על המועד שבו נודע למערער לראשונה על נוכחותו. החזקתו של המשיב לא נחשבה כנוגדת את זכויותיו של המערער, כנדרש בסעיף 20, ועל כן זכות המערער לתבוע פינוי נותרה בעינה. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא התקיימו התנאים הנדרשים להתיישנות חזקתו של המשיב, ובכך פסק לטובת המערערת. בשני המקרים חויב המשיב בהוצאות המערערת, בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית.