ת"א 51515-12-21

תקציר

עניינו של בית המשפט נסוב סביב מחלוקת הנוגעת להפקעת מקרקעין, שם טענו הנתבעים כי תביעת התובעים לפיצויי הפקעה חלה התיישנות. שאלת המפתח הייתה קביעת המועד שבו קמה עילת התביעה, שכן היא תסמן את תחילתה של תקופת ההתיישנות בת שבע השנים. התובעים, שעדיין התגוררו בקרקע המופקעת, טענו כי התאריך טרם הגיע, שכן הקרקע עדיין נמצאת ברשותם. מנגד, טענו הנתבעים כי המועד הרלוונטי הוא מועד פרסום הודעת ההפקעה, גם אם לא ניתנה להם החזקה בפועל בקרקע. השופט התייחס בהרחבה לפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון במקרים דומים, ובראשם פרשת ארידור, שם קבע בית המשפט בעבר כי תביעה לפיצויי הפקעה כפופה להתיישנות. בפרשת ארידור קיבל בית המשפט את הטענה כי עילת התביעה קמה כאשר הרשות תפסה חזקה במקרקעין. השופט במקרה זה הסכים עם תקדים זה, והדגיש כי יש לפרש את מועד ההחזקה כמועד שינוי החזקה בפועל ולא כחזקה מושגית או משוערת כלשהי. פרשנות זו הועדפה על מנת להימנע ממצבים בהם הרשות המפקיעה תידרש לפתוח בהליכי פינוי לאחר תשלום פיצויים. זאת ועוד, דחתה השופטת את טענת הנתבעים כי העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, שכן התביעה הראשונית שהגישו התובעים לא הצביעה די הצורך על תביעה לפיצויי הפקעה. השופטת דחתה גם את בקשת התובעים להאריך את תקופת ההתיישנות בעילה של התיישנות לא מודעת, שכן מהראיות עולה כי המנוח היה מודע לעילת התביעה לכל המאוחר עד שנמסר לו מכתב התראה בשנת 2012. בסופו של דבר פסק השופט לטובת התובעים, דחה את טענת ההתיישנות של הנתבעים וקבע כי מועד שינוי החזקה בפועל הוא המועד הרלוונטי לתחילת תקופת ההתיישנות. מאחר שהדבר טרם קרה, תביעת התובעים נדחתה כתקפה. הנתבעים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של התובעים, ונקבע לוח זמנים להגשת ראיות משני הצדדים. ההחלטה התקבלה ביום 4.5.2023, בהיעדר הצדדים המעורבים.