ת"א 2259/99

תקציר

מדובר בתביעה לאכיפת חוזה מקרקעין. התובעת, חברה קבלנית פרטית, טוענת כי חתמה על הסכם עסקת קומבינציה עם הנתבעים בשנת 1994. הנתבעים הם מספר אנשים פרטיים המחזיקים במניות שונות בחלקות הנדל"ן המדוברות. לטענת התובעת, ההסכם נחתם ולאחר מכן הוכנס למעטפה חתומה עם עורך דין צד ג' עד לאישור התב"ע הרלוונטית, ואז הוא ידווח לרשויות המס. הנתבעים טוענים כי ההסכם היה טיוטה ראשונית בלבד, ולא חוזה מחייב, וכי תנאים מסוימים מעולם לא התקיימו. השאלה המרכזית היא האם אכן נוצר חוזה תקף ובר אכיפה. בית המשפט מוצא כי המסמכים עליהם חתמו שני הצדדים, לרבות מכתב כוונות ומספר נספחים, מהווים חוזה מקרקעין מותנה, המכונה עסקת קומבינציה. חוזה זה נוסח בקפידה, תוך פירוט הצדדים, הרכוש, השיקולים וההתחייבויות והציפיות השונות. התנאי למימוש החוזה היה שינוי התב"ע כך שתאפשר בנייה מוגברת על המגרשים, שהתובעת הייתה אחראית לבצעה. עוד קובע בית המשפט כי הצדדים התכוונו לעכב את הדיווח לרשויות המס, דבר שאינו חוקי על פי הדין הישראלי. למרות שמצא כי החוזה בוצע ממניעים שלא כדין, בית המשפט קובע כי הכרזתו כבטל תגרום נזק בלתי מידתי לתובע, שכבר השקיע שנים של מאמצים ומשאבים בשינוי תכנית הבנייה, ולכן מחליט לאכוף את החוזה. עם זאת, נוכח אי חוקיות ההסכם, בית המשפט מסרב להעניק לתובע כל סעד כספי הקשור לביצוע החוזה. במקום זאת, השופט מתיר לתובע לתבוע פיצוי על הוצאותיו ונזקיו שנגרמו לו במהלך המרדף אחר שינוי תוכנית הבנייה. עוד ממליצה השופטת לתובע לפטור שני נתבעים, שהחזיקו רק ב-10% מהנכס המדובר ונראה כי היה להם תפקיד קטן יותר בתכנית, מכל תביעה כספית עתידית הקשורה לתיק זה. כל צד אחראי לשכר הטרחה שלו.