ת"פ 11776-08-14

תקציר

הנאשם במקרה זה הואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין בגין השלכת בקבוק שגרם לפציעתו של המתלונן. המחלוקת העיקרית הייתה האם יכול היה הנאשם להימנע מביצוע המעשה, ובכך להפעיל את הגנת אי השפיות לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. השופט סיכם את הדין לעניין הגנת אי השפיות, הדורשת עמידה בשלושה תנאים מצטברים: (1) מחלת נפש או פגיעה בכושר השכלי בעת ביצוע המעשה; (2) חוסר יכולת ממשי להבין או להימנע מן המעשה או להבין את עוולות המעשה; (3) קשר סיבתי בין המחלה/הליקוי לבין חוסר היכולת. התנאי הראשון לא היה שנוי במחלוקת, שכן הנאשם סבל מסכיזופרניה. לאחר מכן התעמק השופט בתנאי השני, והסביר כי חוסר היכולת חייב להיות אמיתי ולא רק תוצאה של מחלת הנפש של הנאשם. מחלתו של הנאשם הייתה חייבת להיות פעילה בעת ביצוע העבירה, וגרמה לפגיעה חמורה ביכולתו לתפוס את המציאות או להפעיל שיקול דעת. השופט ציין כי הרף לחוסר יכולת הוא גבוה, ומחייב גריעה מהותית מהיכולת להבין את המעשה או להימנע ממנו. היו חילוקי דעות בין המומחים לגבי פעילות מחלתו של הנאשם. עם זאת, השופט הדגיש כי גם אם היא נחשבת פעילה, מדובר בפעילות בעצימות נמוכה שאינה עולה כדי מצב פסיכוטי. בנוסף, השופט מצא כי ההיבט השני של התנאי השני, אי כשירות ממשית, לא התקיים. למרות שיכולתו של הנאשם לשלוט בדחפים שלו נפגעה עקב מחלתו, לא היה בכך כדי להוות אי יכולת ממשית להימנע מהמעשה. השופט הדגיש כי החוק דורש רף גבוה להגנת אי השפיות, ואין די בחוסר יכולת כללית לשלוט בעצמך. מעשיו של הנאשם לא נבעו ממחשבות שווא ולכן לא היה קשר סיבתי בין מחלתו לבין העבירה. השופט הגיע למסקנה כי יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה פחתה במידה מסוימת, אך זו לא עלתה לדרגת אוזלת יד של ממש. משכך, מצא השופט את הנאשם אשם בתקיפה בנסיבות מחמירות והורה על הרשעתו.