רע"א 954/99

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור בעניין זכאותם של ניצולי שואה שגורשו מערי מולדתם ברומניה לפיצויים מכוח חוק נכים מרדיפות הנאצים (1957). החוק קושר בין הזכאות לפיצויים לבין החוק הגרמני, המבחין בין "הגבלת חירות" לבין "שלילת חירות". המבקשים, שגורשו תחת שמירה חמושה, טענו כי נגרם להם שלילת חירות, שתזכה אותם בפיצויים. ועדת הערר לפי חוק רדיפות הנאצים דחתה טענה זו, ופירשה את העובדות כהגבלת חירות. בית המשפט המחוזי ביטל החלטה זו, אך בית המשפט העליון, בהחלטת רוב, דחה את הערעור, והסכים עם פרשנות הוועדה לאירועים כשלילת חירות. לדברי בית המשפט, החוק הגרמני מכיר בשלילת חירות במקרים של פיקוח הדוק ומאיים במהלך הגירוש, ולמעשה שולל את החירות. עובדות המקרה קבעו כי חופש התנועה של המשיבים הוגבל באופן משמעותי והם היו נתונים לפיקוח הדוק בעת גירושם, דבר המהווה שלילת חירות. לפיכך, נדחה הערעור, תוך שהוא מאשר את החלטת בית המשפט המחוזי, מבלי להתייחס לנימוקיו בדבר השפעתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו על פרשנות חוק הפיצויים. השופט אור נתן את פסק הדין, עליו הסכימו השופטים טירקל ואילן.