בד"א 10/23

תקציר

פסק הדין דן בציפיות מיחסי עורך דין-לקוח ובצעדים המשמעתיים שניתן לנקוט במקרים של הפרה. במקרה זה, הואשם עורך הדין המשיב בכך שלא העביר כספים ללקוחו כנדרש בתקנה 40 לכללי לשכת עורכי הדין, הקובעת כי יש ליידע את הלקוחות על כל ניכוי מתשלומיהם וכי על עורכי הדין להעביר כל סכום שהתקבל עבורם. המשיב טען כי מילא את חובותיו על פי הכלל וכי המתלונן לא הביא ראיות סותרות. בית הדין הסכים עם טענת המשיב ומצא אותו לא אשם בעבירת המשמעת. למרות שבית המשפט צידד במשיב, הוא מתח ביקורת על התנהגותו על כך שאינה מספקת, וציין כי מצופה בהירות וודאות בהתנהלותם של כל עורכי הדין. בית המשפט התייחס גם לשאלה משנית הנוגעת לסעיף 88 לחוק, המתווה את הזכות לעכב החזרת כספו או מסמכיו של לקוח לצורך הבטחת שכר טרחתו והוצאותיו. בית משפט קמא קבע בתחילה כי עבירה על סעיף 88 אינה מהווה עבירת משמעת, אך בית הדין לערעורים הפך החלטה זו, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים שהכירו בה ככזו. עם זאת, בית הדין לערעורים הסכים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה לא ניתנה למשיב הזדמנות הוגנת להתגונן מפני אישום זה וכי ייחוס עבירת משמעת לפי סעיף זה יפגע בזכותו שלא להיות מופתע. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וזיכויו של המשיב מהאישום הראשוני לפי כלל 40 אושר. שני הצדדים נשאו בהוצאות המשפטיות שלהם.