רע"א 46/94

תקציר

פסק הדין התייחס לניסיונה של המערערת לרשום נאמנות ציבורית כאישיות משפטית בדין הישראלי, בפרט בכל הנוגע לזכויות חכירה. בית המשפט, בראשות השופט מ' פורת, דחה את הערעור בקובעו כי חוק הנאמנות הנוכחי משנת 1979-1979 אינו מכיר בנאמנות ציבורית כישויות משפטיות עצמאיות או כתאגידים. המערערת טענה כי לנאמנויות צריכה להיות אישיות משפטית בשל הוראות משתמעות בחוק הנאמנות, המאפשרות להן להיות בעלות על רכוש ולהירשם ככאלה. עם זאת, בית המשפט לא מצא בסיס משפטי מפורש או משתמע בחוק הנאמנות לתמיכה בטענה זו. היא הדגישה כי הכרה בנאמנות כאישיות משפטית מחייבת פעולה חקיקתית ברורה, נוכח המורכבויות המובנות והסוגיות המשפטיות הפוטנציאליות, כגון בעלות בנכסים וחובות נאמנות. בית המשפט הכיר בקשיים מעשיים פוטנציאליים ללא הכרה כזו, אך דבק בעמדתו כי כל שינוי צריך לנבוע מרפורמות משפטיות מפורשות ולא מפרשנות שיפוטית. השופטים הסכימו באופן קולקטיבי על תוצאה זו, אם כי חלקם ציינו את הצורך בשינוי חקיקה כדי להתמודד עם אתגרים מנהליים הקשורים לנאמנויות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שמירה על המסגרת המשפטית הנוכחית.