דנ"א 1952/02

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור אזרחי 3885/98, יהושע בן-ציון נ' בנק ישראל בריטניה בע"מ, לא מצא עילה לסתור את מסקנות בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את טענותיו של בן-ציון בהתבסס על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וקבע כי עניינו מוגבל. בעוד שייתכן ששגה בית המשפט המחוזי כשדחה בקשה לגילוי מסמכים, בית המשפט העליון קבע כי האינטרס המוגבל של בן-ציון אינו מצדיק זאת. יתר על כן, בית המשפט מצא כי בן ציון יכול היה להוכיח את טענותיו באמצעים אחרים, כגון עדות הנאמן, אך הוא לא עשה כן. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי כי בן ציון אינו יכול לבנות את טענתו על תשלומים שבוצעו על ידי בנקים שוויצריים ולא מצא טעם בטענות בדבר הפחתת חובו באמצעות כספים מקבוצת ויליאמס. הנאמן אישר כי סכומים אלה נוכו מהחוב, וההתחייבות נבעה מחובות נפרדים של יחידים בקבוצה. בנוסף, טענתו של בן ציון כי גילוי המסמכים המבוקשים יוכיח את תשלום הקנס ואת יכולתו של הנאמן לשלם לא הוכחה. בית המשפט קבע כי פסק דינו מבוסס על דין ודחה את הערעור. גם בקשתו של בן-ציון לקיים דיון נוסף בפסק הדין נדחתה.