בג"צ 5445/93

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך טריטוריאלי בין שתי ערים ישראליות, לוד ורמלה. לוד ביקשה להרחיב את גבולותיה על ידי סיפוח חלקת אדמה השייכת לרמלה, אך רמלה התנגדה למהלך. העתירה, שהוגשה על ידי רמלה, ערערה על חוקיות הסיפוח מכמה טעמים. ראשית, נטען כי ההמלצה לספח את הקרקע נעשתה ללא חקירה ראויה וללא התחשבות בכל הגורמים הרלוונטיים. בית המשפט הסכים כי ועדת החקירה שמינה שר הפנים לא ערכה בדיקה יסודית ולא שקלה במידה מספקת את האינטרסים של התושבים שנפגעו ישירות מהסיפוח. בנוסף, הוועדה לא בחנה חלופות אחרות להרחבת שטחה של לוד, והגבילה את חקירתה לאדמות רמלה. גישה מצמצמת זו הביאה להחלטה לא מאוזנת שגרמה נזק מופרז לרמלה. שנית, בעתירה נטען לפגיעה בזכות הטיעון, בטענה כי לרמלה לא ניתנה הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיה. בית המשפט קבע כי רמלה אכן זכתה לשימוע הוגן בפני הוועדה, אך הדגיש כי דיון כזה היה צריך להינתן גם בפני שר הפנים, מה שלא קרה. שלישית, העתירה הטילה ספק בתוקפה של החלטת שר הפנים וקבעה כי היא התבססה על שיקולים פסולים ונעדרי סבירות. בית המשפט קיבל טענה זו, והסכים כי ההחלטה לא שקלה את כל הגורמים הרלוונטיים והייתה בלתי סבירה בניתוק השטח מרמלה ללא הצדקה מספקת. פסק הדין הסתיים בקבלת העתירה, בהכרזה על כרזות הסיפוח שהוציא שר הפנים כפסולות ובפסיקת הוצאות משפט לרמלה. בית המשפט הציע למשרד הפנים לשקול מחדש את מיזוג לוד ורמלה כחלופה לשינוי גבולות מוניציפליים.