עפ"ת 21727-08-14

תקציר

הנאשם ערער על עונש של 36 חודשי פסילה מנהיגה שהוטל עליו על ידי בית משפט קמא לאחר שהודה בעובדות המפורטות בכתב האישום בגין נהיגה רשלנית שגרמה לחבלות חמורות. המערער ניסה להגיש ראיות נוספות לערכאת הערעור וביקש להסתמך עליהן, אולם השופט קבע כי המערער אינו רשאי לעשות כן שכן ניתן היה להציג את הראיות בערכאה הראשונה ומשום שאין בהן כדי לשנות באופן מהותי את תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא. עוד קבע השופט כי הודאתו של המערער מונעת ממנו להציג טיעונים עובדתיים מעבר לכתב האישום. באשר לחומרת העונש קבע השופט כי הוא אינו חריג והפנה למספר פסקי דין קודמים המסתמכים לא פעם על מקרים דומים של גרימת חבלה חמורה והטלת עונשים כבדים יותר. השופט הסכים עם האיזון שערך בית משפט קמא בין שיקוליו האישיים של המערער לבין האינטרס הציבורי בהרתעה, וציין כי רשלנות המערער הייתה בדרגה גבוהה וכי ניתן היה למנוע את התאונה. לכן, הערכים הציבוריים גוברים במקרה זה. עוד ציינה השופטת כי בית משפט קמא לא התעלם מנסבותיו האישיות של המערער והתחשב בהן בכך שנמנע מהטלת עונש מאסר. מטעמים אלה, הערעור נדחה למעט ניכוי 60 ימי פסילה מנהלית מגזר הדין.