ת"א 56036-01-11

תקציר

המקרה עסק בסכסוך רכושי בין שני קונים, כאשר הסכם הקונה הראשון הקדים בזמן אך לא נרשם, והקונה השני טען לתום לב. טענת הרוכש השני הייתה כי הרוכש הראשון לא קיבל את הסכמתו של הבעלים המשותף האחר למכירה ולכן יש לתת קדימות להסכמתם. בית המשפט מצא כי הרוכש השני לא פעל בתום לב. טענתם כי הבעלים המשותפים הסכימו למכירה לא נתמכה בחומר הראיות – טענת הקונה השנייה כי ניתן להסיק את הסכמת הבעלים המשותפים מאי התנגדותה לצפייה נמצאה בלתי סבירה. יתר על כן, הרוכש השני היה מודע לעסקה קודמת ולא יכול היה לטעון באופן סביר כי הסתמך על פסק בורר המבטל את ההסכם הראשון, מה גם שהוא לא היה סופי וההסכם הראשון הוחזר מאוחר יותר. נסיבות חתימת ההסכם השני, לרבות היעדרותו של הבעלים המשותף ואופייה החפוז של העסקה, הצביעו אף הן על חוסר תום לב. בנוסף, התנהלותו של הרוכש השני לאחר ההסכם, לרבות הימנעותו מנקיטת צעדים נגד הבעלים המשותף בגין אי ביצוע וסתירות בעדותו, תמכו אף הוא במסקנה של חוסר תום לב. כתוצאה מכך, דחה בית המשפט את תביעת הרוכש השני, וציין כי להסכם הראשון יש עדיפות על פני השני. השופט גם פסק הוצאות לקונה הראשון, המשקפות את חומרת הנסיבות ואת כישלונו של הקונה השני להעריך נכונה את חולשת המקרה שלהם.