תלה"מ 22672-01-18

תקציר

החוק קובע כי הכספים שהעביר הנתבע לאחיו, בעקבות מכירת הנכס, נחשבים לרכוש משותף ולכן שייכים בחלקם לתובע. הנתבע טען כי מדובר בהחזר הלוואה אך לא הביא כל ראיה לכך, והטענה לא הוכחה. הכסף אינו יכול להיחשב כהחזר הלוואה מכיוון שמקורו במכירת החברה בבעלות משותפת של התובע והנתבע. כמו כן, לא נחתם הסכם הלוואה, ולא שולמו החזרים מאז מתן ההלוואה לכאורה. התמורה ממכירת החברה, שהסתכמה ב-925 אלף שקל, הועברה לאחי, שלטענת הנתבע היה אמור לפרוע את ההלוואה, אך הדבר סותר עדויות אחרות. השופט מצדד בתובע וקובע כי הכספים שהועברו לאח היו ניסיון של הנתבע להוציא כספים מנכסיהם המשותפים של בני הזוג, ובשל הקרבה בין האחים, נטל ההוכחה מוטל על הנתבע להוכיח כי מדובר בהלוואה, דבר שלא עשה. בנוסף, על הנתבעת להעביר מחצית משווי רכב יוקרה, אשר נמכר לאחר המועד הקובע, לתובע. הרכב נרכש במשותף במהלך נישואיהם אך נרשם על שם הנתבע בלבד. השופט קבע כי מדובר ברכוש משותף והורה לנתבעת לשלם לתובעת 20,000 ₪ עבור מחציתה. לבסוף, פסק השופט כנגד תביעת התובעת לחלוקה לא שוויונית של הנכסים, בקובעו כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה לחלוקה כזו, שכן עבדה במהלך הנישואין ולאחר פרידתם ואינה "בת זוג ביתית" טיפוסית. הפרש הגילאים המשמעותי בין הצדדים, מצב בריאותה של התובעת והנכות הצמיתה של הנתבעת עקב אירוע מוחי היוו אף הם גורמים בהחלטה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 580,397 ₪ עבור איזון המשאבים ו-20,000 ₪ עבור הרכב, שניהם ישולמו תוך 60 יום, ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ שישולם תוך 30 יום.